שוב עולה נושא ניצנים לכותרות, אחרי שכבר הספידו אותו בתקשורת האלקטרונית (שאותה דווקא אני משתדלת לקרוא). עכשיו כבר מאשרים להעתיק את מועצת חוף עזה וכו'. האם אני אמורה לשמוח?
אני לא. מאבקי בהתנתקות אינו נובע מרצון להשיג בית במקום יותר אטרקטיבי, או להטיב תנאים. אני לא חפצה לעבור לניצנים על חשבון חורבן חבל קטיף, ולכן, מה שלא יהיה ,אין בכוונתי ללכת לשום מקום ולעשות חיים קלים לממשלה מושחתת, אלא להמשיך להיאבק בה בנחישות. זהו הנשק היחיד שנמצא ברשותי.
"מרד מצליח הוא מרד צודק"
אני נזכרת בדברים שאמר חבר הכנסת אריה אלדד בעצרת ההזדהות עם גוש קטיף וצפון השומרון, בה קרא למרי אזרחי. ברור לי שמרי אזרחי בלתי אלים במדינת ישראל יכול לעצור את ההתנתקות, אך אני כל הזמן חושבת כיצד עושים זאת, והיכן נמצא הקו האדום שאותו לא חוצים. מישהו ששיתפתי בהתלבטויותי לגבי מרי אזרחי אמר לי ש"מרד מצליח הוא מרד צודק". אני יודעת שהמרד בהתנתקות ובממשלה המושחתת הוא צודק, ולכן אני יודעת שהוא יכול להצליח, אך זה מותנה בהשתתפות של הרבה אנשים שונים.
ברור לי שמה שקורה במציאות הישראלית כיום לגבי ההתנתקות, הוא שמיעוט רוצה לקבוע את רצונו (שימת פס על הבחירות האחרונות ומצע הליכוד, כמו גם על תוצאות משאל המתפקדים, פיטוריהם של שני שרים להשגת רוב מדומה ומתן שוחד לסיעת שינוי כדי להצביע בעד), וברור לי שיש רוב בעם שלא רוצה שתוכנית ההתנתקות תצא אל הפועל. עוד יותר ברור לי שתופעה של מרי אזרחי חייבת להיות רחבה ולהכיל בתוכה מגזרים שונים, ואני מנסה לחשוב כיצד עושים זאת.
הייתי מצפה שכל מי שמתנגד להתנתקות, ונמצא בתפקידים שקשורים לביצוע התוכנית, ייקח בתקופה זו חופשה או ימי מחלה, או, אם מסוגל לכך, יתנגד לבצע את כל פעילות שקשורה להתנתקות. עוד הייתי מצפה מהאנשים להצטרף לאירועי המחאה באזור מגוריהם, ולצאת נגד התוכנית בכל הזדמנות. אחת הדרכים להביע מחאה שקטה, שלא דורשת הרבה מהאזרחים, היא הוספת סרט כתום לדגל מדינת ישראל והבלטת הכתום בכל מקום. כך נפעל יחד לסיכול התוכנית הרעה הזו למען ארץ ישראל ומדינת ישראל.
"בשנה הבאה אהיה בגני טל"
את השבת האחרונה עשיתי עם משפחתי בבית הורי, הגרים בנוה צוף שבשומרון. שמחתי לפגוש חברי ילדות שלא ראיתי זמן רב ולהחליף איתם חוויות. כמו תמיד, וכמו שקורה לכל תושב הגוש, מצאתי את עצמי עונה לשאלות. חברה שטיילתי איתה שאלה אותי "נו, מה קורה אתכם שנה הבאה?" "מתארגנים", עניתי. "כבר רשמנו את הילדים לגנים, מצאנו קומונרית לסניף בני עקיבא..." "נו, באמת, את יכולה להגיד לי את האמת", השיבה חברתי, שחשבה שאני מזלזלת בשאלתה ונותנת לה תשובה דיפלומטית. "אני מתכוונת, מה אתם הולכים לעשות הלאה. צריך להתארגן, לדעת מה קורה אתכם בשנה הבאה.." "נכון" השבתי. "אני יודעת שבשנה הבאה אני אהיה בגני טל, ולכן אני ממשיכה את חיי. זה לא נובע מתוך התעלמות ממה שקורה סביבי והכנסת הראש לאדמה כבת יענה, אלה מתוך מודעות וכחלק ממאבק על מדינת ישראל כמדינה ערכית". "ואת באמת מאמינה בזה"? שאלו היא ובן זוגה, ואני השבתי להם בהרצאה שלמה שאחסוך מקוראי, ורק אסתפק באמירה שאינני יודעת מה ילד יום, אבל אני יודעת שלאדם יש השפעה על מהלכים שקורים סביבו באמצעות היחס שלו אליהם. ואני מאמינה שאם אני וחברי לגוש נמשיך לנהל את שגרת חיינו בגוש כפי שאנו עושים, במקביל להתנגדות עממית, שום התנתקות לא תצא אל הפועל. וכי מה עוד נשאר לי לעשות? האם להשלים עם הרס שיוביל לחורבן? אני מעדיפה את האפשרות הראשונה.
תהליך אישי עמוק
ועוד משהו לקוראי הסקרנים ולמעריץ האלמוני - שאני ספקנית לגבי כוונותיו - שסיפר בתגובות לטור האחרון שהתחלתי ללכת בכיסוי ראש: אכן נוסף לי בחודש האחרון פריט לבוש קבוע לראשי (תמונה עדכנית תגיע בקרוב) ולא, זה לא קשור לתהליך ההתנתקות אלא לתהליך אישי ארוך שלווה בהתלבטויות, מרד במוסכמות, נחישות במה שאני מאמינה, תוך קונפליקטים, ובירור מעמיק שהחל ביום שהחלטתי להתחתן. תהליך זה התעצם בשנה וחצי האחרונות והסתיים בפורים השנה. אולי יום אחד אכתוב עליו קצת יותר.