פוטבול: המלך הוא עירום?

חלף עבר לו הדראפט, ולפני שנתפנה להתחיל בהכנות לדראפט 2006 (אף פעם לא מוקדם מדי) עוד שלוש וחצי מחשבות שעלו בראשי בשבוע שחלף.

1) הבחירה של סן דייגו - בבחירה מס' 28, הצ'ארג'רס בחרו את לואיס קסטייו, תאקל הגנתי. סך הכל, בחירה סטנדרטית. הבעיה היא, שקסטייו נתפס בקומביין בשימוש בסטרואידים. הוא הודה, הוסיף שזה רק כדי להתגבר על פציעה וכדי להיות מוכן למחנה האימונים, ושלח שלושים ושניים מכתבי התנצלות למנהלי כל הקבוצות, בהם הבטיח שהוא לא יחזור על זה בשנית. קסטייו גם הודיע שאם אי פעם הוא ייתפס שוב עם סטרואידים הוא יחזיר את מענק החתימה שלו.

בין אם ההתנצלות של קסטייו אמיתית או לא, ישנה בעיה חמורה עם הבחירה של סן דייגו. מעבר לעובדה שהוא נעזר בחומרים אסורים כדי להבחר מוקדם על חשבון שחקנים שעשו מאמצים באופן ישר, קסטייו בעצם משמש דוגמא שלילית לאלפי שחקנים צעירים שחלקם עוד בחטיבת הביינים. הבחירה שלו במודע או שלא במודע משדרת - "זה בסדר להשתמש בסטרואידים כדי להצליח בדראפט, העיקר שאחר כך תביע חרטה". אמריקה סובלת מבעיה חמורה שחוצה את גבולות הבייסבול והפוטבול (ויסלח לי שון סאלסברי המאוס מESPN, גם בפוטבול משתמשים בחומרים אסורים), הבעיה היא בתיכונים ובחטיבות, שם ילדים מסכנים את חייהם כדי לקפוץ יוצר גבוה או לזרוק יותר רחוק.

עד היום, ל-NFL היה שם של ליגה שנלחמת בסטרואידים, בניגוד לבייסבול. הבחירה של קסטייו היא סדק ראשון בחומה הזאת, ושימועי הקונגרס השבוע עם בכירי הליגה עלולים ליצור עוד מספר בקעים. זוהי עוד דוגמא לצביעות בספורט האמריקאי, שמצד אחד לא מפסיק לגנות את השימוש בסטרואידים, ומצד שני מעודד את השימוש בהם בדרך עוקפת.

2) הבחירה של סן פרנסיסקו - בבחירה מס' 1, הניינרס בחרו את הק"ב אלכס סמית', למרות שבשום מקום הוא לא דורג בתור השחקן הכי טוב או הכי מוכשר.הליגה שבויה בקונספציה שגורסת שקבוצה בונים מסביב לק"ב, ואותו בוחרים בדראפט.

מאז 1990, ארבעים ושישה ק"ב נבחרו בשני הסיבובים הראשונים.אף אחד מהם לא זכה בסופר בול (דילפר ופארב לא זכו עם הקבוצות שבחרו בהם). ואם נלך אחורה לשנת 1984, רק אחד (טרוי אייקמן) שובר את הבצורת. המסקנה - אם לא מדובר בק"ב עם ערך מוסף כמו המהירות של מייקל ויק או הדיוק של פייטון מנינג, הקבוצות צריכות לרכוש ק"ב מנוסה בשוק החופשי, ובדראפט לבחור את השחקן הטוב ביותר שנמצא בלי קשר לתפקיד. מכיוון שלא סמית' ולא רוג'רס הם מנייה בטוחה, סן-פרנסיסקו היו צריכים לבחור את התופס בריילון אדוארדס או את מי שלדעתי הוא השחקן ההתקפי הטוב ביותר בדראפט, הרץ האחורי רוני בראון.

3) מגמה כוללת - אחד הדברים שמפריעים לי בדראפט היא הנטייה ההולכת וגוברת לא לבחון יכולות פוטבול, אלא יכולות אתלטיות. הקבוצות בודקות את המהירות, הגובה, הניתור והרמת משקולות, ולפי זה קובעות מי יהיה בחירה גבוהה, ומי נמוכה. אוקלנד בחרו שני אצנים בתור מגיני פינה בסיבובים הראשונים. פביאן וושינגטון נחשב לכשרון, אבל סטנפורד ראוט מיוסטון נבחר לפני הרבה מגיני פינה איכותיים יותר רק מפני שהוא גם אצן מצטיין. נכון שהריידרס אוהבים מהירות במיוחד, אבל זוהי מגמה כוללת של הסקאוטרים. יש לי הרגשה שהקבוצות לא מסתכלות על פוטבול מכללות בצורה מספקת כחלק מההכנות לקראת הדראפט. פוטבול הוא משחק מורכב, ואי אפשר לפשט אותו לפי כמה מהר שחקן רץ 40 יארד. שחקנים כמו דיוויד פולק מג'ורג'יה מביאים למשחק אלמנטים של מנהיגות, מוטיבציה ואהבה למשחק, ואלו מרכיבים שלא קשורים למהירות או לאורך הידיים.

4) מה, כבר נגמר? מה שנשאר זה להתחיל להתכונן לשלישי בספטמבר, יום הפתיחה הרישמי של הליגה הטובה בעולם. לא, לא מדובר בNFL, אלא בפוטבול מכללות כמובן.