50 מ"ג מוקסיפן וכפית סירופ מעיין החיים

הרפואה היתה פשוטה כשהייתי ילד קטן. לכל מכאוב, תחלוא ופצע היה פתרון אחד בלבד: רופאת הילדים בקופת חולים, במעין בניין בלב תל אביב, שבילדותי לא ממש הבנתי מה הקשר בינו לבין קופה. הרופאה נהגה לקבל את הילדים בחדרה שבמרתף, הרחק מעמיתיה שטיפלו באנשים מבוגרים. רק בתור לבית המרקחת אפשר היה להתרשם כי מצבו של חלק מהמבוגרים אינו מעודד. ואולם, אנו הילדים לא חשבנו לרגע אחד, שכזאת יכולה לקרות גם לנו.

הריטואל היה פשוט. היינו פוערים פינו ואומרים "אההה", ומאפשרים לרופאה לבדוק גם באוזניים. נדמה לי שלעתים היתה גם מקישה על ברכינו בפטיש הקטן. כמובן, שיא האקשן היה הרגע שבו הרופאה, בהבעה של ריכוז רב, הייתה מאזינה לרחשי ריאותינו ולבנו, באמצעות הסטטוסקופ שלה (הקרוי בעברית "מסכת", אך גם זאת לא ידענו אז). חיכינו תמיד בציפייה גדולה לפסק הדין (כלומר, לשמוע האם זה וירוס או חיידק), ובשבעה מתוך כל עשרה מקרים ניצח הסטרפטוקוקוס.

אך לדיאגנוזה לא היתה שום משמעות מעבר לזו, הטקסית, כי הטיפול בשני המרעין בישין היה אחד ואחיד – אנטיביוטיקה. הו האנטיביוטיקה, כיצד זרמת כמי המיסיסיפי בשנות ה-70 המוקדמות! מכאן ואילך היה הופך העניין לתענוג רצוף. הרופאה הייתה מעניקה לי כפרס על אומץ הלב שהפגנתי סוכריית גומי יין, ואמי הייתה קונה לי פיתה עם פלאפל בדוכן הסמוך לקופת החולים, כהקדמה לשבוע שלם של פינוקים בבית. תוך שבוע, הודות לכושר ההחלמה המופלא של ילדים קטנים, ולכך שלא חלינו בשום דבר חמור באמת, היינו בריאים ומלאי עזוז.

בבגרותנו למדנו שלעתים העניין מסובך יותר. ליווינו לקבורה אנשים שהרופאים לא הצליחו לרפא, נתקלנו בדיאגנוזות שגויות, למדנו שיש סל תרופות, ושלפעמים התרופות שעדיף לנו ליטול אינן נכללות בו. שיחה שאני מנהל בימינו עם רופא המשפחה שלי עשויה להישמע כך:

הרופא: לדעתי יש לך וירוס.

אני: אולי, אבל אני מעדיף לקחת גם אנטיביוטיקה כדי למנוע שיתלבש עלי גם חיידק ויתפוס את המערכת החיסונית שלי בלי הכנה כשהיא עסוקה במשהו אחר.

הרופא: טוב, ארשום לך מוקסיפן.

אני: בשום פנים ואופן לא. כל חיידק שחוצה אצלי את השער לא רואה מוקסיפן ממטר. אני רוצה זינאט.

האם נסדק דבר מה באמון שרכשנו פעם כחברה ברפואה הקונבנציונאלית, או שמא אני יודע כיום את מה שאנשים מבוגרים ידעו גם בימי ילדותי? חשבתי על כך השבוע למקרא מאמר על מחקר שהתפרסם החודש בארה"ב. מחקר זה, שבו השתתפו 848 בני אדם שגילם עולה על 50, מצא ש-71 אחוזים מהם מסתייעים גם ברפואה אלטרנטיבית. לחוקרים, אנשי אוניברסיטת אוהיו, לא היה הסבר לכך, אך הם ציינו כי שיעור המבוגרים העושה שימוש רפואי בכירופרקטיקה, אקופונקטורה, מסאז' רפואי, תרגילי נשימה, צמחי מרפא ומדיטציה גדול משיעורם באוכלוסיית הבוגרים הכללית. כבכל מחקר מסוג זה, נמצאו מתאמים נוספים בין דפוסי התנהגות ותת-קבוצות. אפרו-אמריקאים, אלמנות ואנשים אדוקים, למשל, דבקו ברפואה אלטרנטיבית יותר משאר תתי הקבוצות, אך גם אנשים שהגדירו את בריאותם כרופפת הרבו יחסית להשתמש בה.

מדוע מחפשים דווקא זקני השבט, אלה ששייכים עדיין לדור שבו רופא משפחה אחד זכה לאמוננו המלא, והרפואה הייתה מתמחה פחות, אחר פתרונות חלופיים לרפואה הקונבנציונאלית? אולי משום שאיכזבה אותם יותר פעמים מאשר את ילדיהם? ואפשר שהיא עוסקת פחות בבעיותיהם – כאבים כרוניים היא דוגמא קלאסית – משעוסקת בהן הרפואה האחרת? ואולי הם חשים ביתר שאת, כפי שגם אני כבר חש לפעמים, כי הרפואה הקונבנציונאלית נכשלת כשלון צורב בריפוי המחלה האיומה מכל, הזקנה?

כדי להבין את ממצאיהם, קבעו החוקרים מאוהיו, יש צורך במחקר נוסף. אנו נעקוב, ונוסיף להתגעגע לעתים לרופאת הילדים שלנו, שגם היא, חרף כל מאמציהם של עמיתיה, הלכה בדרך כל בשר כבר לפני שנים הרבה.