מאה שנים אחרי חקיקת החוק שהבטיח הפרדה מוחלטת בין דת למדינה, וששם קץ לוויכוח ארוך ימים בין ההנהגה הפוליטית לדת הקתולית השלטת, בא מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בתחילת החודש והדגיש את ייחודיותו של ה"חריג הצרפתי" בתחום הדת, כמו גם את סתירותיו.
החלטת ממשלת צרפת להוריד את דגלי המדינה לחצי התורן בחזיתות המוסדות הרשמיים ובבתי הספר הממלכתיים עוררה פולמוס ציבורי נרחב. בכך הפגינה צרפת שוב את אופיה הכפול: "בתה הבכורה של הכנסייה" מחד גיסא, ומי שרואה עצמה כמעוז החילוניות, מאידך גיסא. "החילוניות בחצי התורן?" שאל העיתון "ליברסיון" בכותרתו הראשית, לאחר מפגני האבלות ההמוניים על מות האפיפיור. חוגי הסוציאליסטים והירוקים טענו גם הם כי הרפובליקה כורעת ברך בפני הכנסייה. במטיניון, לעומת זאת, משכנו של ראש ממשלת צרפת, ניפנפו להגנתם במנהגים הרפובליקאים המקובלים עם מותם של ראשי מדינה שעמם מקיימת צרפת "יחסים מועדפים".
אין זה מקרה שאחת ההצלחות הספרותיות הגדולות בצרפת כעת היא "Traite d'Atheologie" של הפילוסוף מישל אונפרה, מתקפה נגד מה שהמחבר מכנה מנת-יתר של קודש, דת ומונותאיזם, שהוזרקה לחברה הצרפתית לאחר שנכבשה בקסמו של הספר "צופן דה וינצ'י". החוק בצרפת אוסר להציג שאלות על השתייכותו הדתית או האתנית של אדם לצורך רישום במרשם האוכלוסין. ואולם לפי סקר שערך מכון CSA, יותר מ-27% מהצרפתים מגדירים את עצמם חסרי דת.
החוק הנוגע לכיסוי הראש המוסלמי מעיד על התזזית שאחזה בממסד החילוני לנוכח משקלם הרב של כמה זרמים דתיים במדינה, בעיקר האיסלאם, שתפס אט אט את מקומה של הקתוליות בוויכוח הנושן בין חילוניות לדת לפני מאה שנה.
חילונה של המדינה והדוגמה החוקתית של החילוניות יכולים אולי להסביר מדוע ז'אן פייר רפארן חתם את שמו בעיתון הקתולי "לה קרואה" ("הצלב") בסוף מאמר נלהב שכתב בשבח מורשתו של יוחנן פאולוס השני, תוך השמטת תוארו כראש ממשלה; זה לא מנע את ליבויו של הפולמוס הצרפתי הנושן על הנייטרליות המחמירה של המדינה בענייני דת. הדיון נוגע לא פחות לז'אק שיראק: הנשיא לא הסתפק בהשתתפות במיסה הגדולה ב-3 באפריל בכנסיית נוטר-דאם בפאריס, ודחה ללא היסוס את הצטרפותו למערכה לקידום החוקה האירופית לקראת משאל העם המתוכנן בצרפת כדי להשתתף בלוויית האפיפיור ברומא.
דווקא הנוצרי-דמוקרטי ביקר הורדת הדגל
עם זאת, נראה שמרכזיותה של החילוניות במדינה אינה מונעת משישה צרפתים מתוך עשרה להכריז על עצמם כקתולים. שיראק ורפארן - אך בעיקר רפארן - משתייכים, כך נראה, ל-62% מהתושבים שאליהם מתייחס סקר CSA. ואילו על פי נתוני מוסדות הכנסייה הקתולית בצרפת, שיעור המאמינים מגיע ל-77.5%, קרי 41.6 מיליון בני אדם.
מכל מקום, המחקרים מלמדים שיותר ממחצית מהקתולים אינם משתתפים כלל בטקסים דתיים, וכי בקרב המחצית השנייה, 25% עושים זאת באופן מזדמן וכ-20% באופן קבוע. מספר ההטבלות בצרפת נמצא בירידה מתמדת מאז תחילת המאה העשרים, וצנח מכ-433 אלף ב-1993 ל-385 אלף ב-2002. תופעה זו מלווה גם בכרסום מתמיד במספר הרועים הרוחניים בכנסייה: בראשית שנות התשעים נמנו בצרפת 31 אלף כמרים, לעומת כ-24 אלף כעבור עשר שנים. פרחי הכמורה מונים כיום בקושי אלף.
למרות הפופולריות העצומה של ביקורו של יוחנן פאולוס השני בפאריס ב-1997, בעת חגיגות "יום הנוער העולמי", וחרף התעוררותו של הלהט הדתי שבא לידי ביטוי לאחר ביקורו האחרון של האפיפיור בלורדס ב-2004, הובילה שמרנותו הנחרצת בשאלות חברה ומוסר אישי להתרחקות ואף לנטישה של מאמינים צרפתים רבים. הבישופים הצרפתים מודעים לחשיבות הרבה שמייחסת האוכלוסייה בארצם להפרדה המוחלטת בין העולם הפרטי לעולם הציבורי, ולערכים רפובליקאיים מסוימים כגון החילוניות.
ההגמונים של פאריס ושל ורסאי הצליחו לעמוד בלחצים של כמה תנועות קתוליות שתבעו להעמיד את איצטדיון "סטאד דה פראנס" לרשות בני הנוער כדי שאלה יוכלו לעקוב יחדיו אחר הלווייתו של האפיפיור באמצעות מסכי טלוויזיה גדולים.
החיים הפוליטיים, לעומת זאת, מלאי ניואנסים. הנשיא שיראק, המפגין בכל קיץ את נוכחותו במיסה בברגאנסון לצד רעייתו האדוקה ברנדט, הוא דווקא ראש המדינה האירופי שהביע את ההתנגדות הנחרצת ביותר להכללת אזכורה של המורשת הנוצרית בחוקה האירופית. קודמו בתפקיד, ואלרי ז'יסקאר ד'סטן הקתולי-מאוד, לא היסס בזמנו לאמץ את חוק הגירושין. ראיה עכשווית יותר לייחודה הפוליטי-דתי של צרפת אפשר למצוא בדבריו של המנהיג הנוצרי-דמוקרטי, פרנסואה באיירו, שמתח להפתעת כולם ביקורת על הורדת הדגל הכחול-לבן-אדום לחצי התורן.