החופשה שביליתי בניו יורק היתה החופשה המטונפת ביותר שביליתי בימי חיי. ואת זה אומרת לכם בחורה שבילתה שנה בטוקיו, ישובה בחיקם של ישישים אלמונים, תוך שהיא צווחת כמו זונה וויטנאמית "טיפ, מיסטררררר, טיפ לפזיתי- סאן!". החופשה בניו יורק היתה כל כך מטונפת, ששמונה סבונים (אותם רכשתי ב"קליניק" במחיר השווה 17.99 דולר) לא הצליחו לקרצף אותה מגופי. יצאתי לחופש בניו יורק, זה נכון, אבל חזרתי משועבדת כמו שפחה באיזה סרט איראני מחורבן.
מהשנייה שדרכו רגליי בג'יי.אף קיי הפכתי לג'אנקית קטנה של שופינג. לא רציתי לראות הופעות, לא הסכמתי לצאת למסיבות, רק שופינג היה לי בראש. שו - כמו נעל של פראדה. פיננננג - כמו צלצול הקופה העליז. אפילו הלכתי לישון כל לילה ב-12 כדי לשמור על עצמי רעננה לסיבוב הקניות הבא (שנת שופינג, יש דבר כזה).
בלחיים סמוקות אני נזכרת כיצד ישבתי בחדר המלון וקיפלתי כמו תחנת רוח סהרורית את עשרים הגופיות שרכשתי. "אולי נלך מחר למומה?", הציעה בביישנות חברתי א'. "מה מומה?!", שאגתי עליה בחרון, "מה מומה עכשיו? יש לי עוד לעשות את החנות של נייקי, ואת בארנס אנד נובל". "אבל", גמגמה היא, "יש במומה רטרוספקטיבה מצויינת על הפנים האנושיות". "רטרוספקטיבה?", צרחתי עליה, "איך את לא מתביישת? תשתקי ותעבירי לי את השקיות של דיזל. זונה".
בסוף, אגב, היא הצליחה לגרור אותי למטרופוליטן. לא זכור לי הרבה משם, אבל א' מוסרת שמהשניה שהגענו למוזיאון הפכתי לאצה. אפורת פנים, כבויית עיניים, נסחפתי לי כפלנקטון ערירי, ורק חיכיתי שזה ייגמר. באיזשהו שלב אף ניסיתי לזייף ללא בושה מיגרנה, וטענתי שאני חייבת לצאת לאוויר הצח, להתרענן. "אפגוש אתכם במייסיס", מלמלתי בערמומיות, כשאני מנסה להימלט לכיוון יציאת החירום. העדויות מספרות שהמקום היחיד שבו גיליתי סימנים ויטליים היה חנות המוזיאון, שבה שלפתי ויזה והתחלתי לגהץ בהיסטריה 13 פוסטרים של וורמיר ושני ספלים של ג'ורג'יה אוקיף. אוקיף וורמיר אגב, הם שמות של אמנים, כפי שזכיתי ללמוד אחר כך מהתגים שהיו צמודים לסחורה. מבחינתי, כמובן, זה היה יכול להיות גם ציור של אלי ומריאנו. זה צבעוני? זה עולה 9.99 דולר? זה שלי. פינג!!!!
וזאת הסיבה שכל כך התעצבנתי ממתקפת הפרסומות החדשה של ויזה כאל וישראכרט. כבר שלושה ימים שאני צופה בשני הקמפיינים האלה ועוד לא הצלחתי להבין מי שייך למי. תגידו, הברמנית עם האוסקר שייכת לישראכרט או לכאל? ואם היא של כאל, אז למי קשורה הרוחנית עם הנוצה המתעופפת? הסיבה לבלבול קשורה בעובדה שחברות האשראי מתנהגות כאילו המוצר שבאחריותן אינו שטן פלסטיק קטן ונאלח שתפקידו לבזבז את חיינו ב-36 תשלומים שווים. לאאא - כרטיס הויזה של היום הוא מוצר לייף סטייל צחור, מקביל ליוגורט חצי אחוז שומן. או לטמפון.
כך אנחנו רואים בסרטים האלה ציפורים מצייצות, בלונדיניות יולדות באחו, יאכטות מנצנצות בשמש וכו'. אצל אנשי עסקים טקסניים יש פתגם הגורס "תמיד חתוך מהעסקה את המתווך", וחברות האשראי, הכי ג'יי אר שיק, עשו בדיוק את זה. אף מילה על כסף, אף מילה על קש, רק חמציצים וסבבה, כמו באיזה סרט אחו של מרצ'נט ואייבורי. בפרסומת של "כאל" אפשר לראות אישה תולה כביסה, והופה יש לה יאכטה. גבר בחדר ישיבות, והופה הוא עם בנו הקטן בסחרחרה. איך זה קרה להם? בלי כסף, כמובן. הם פשוט טיפסו על כרטיס פלטינה של ויזה והופה, מצאו את עצמם בטנריף. והסיסמא? "לרצות יותר". לרצות יותר, קלטתם? כאילו שאם אני ארצה יותר שיט בקאריביים, חברת כאל תממן לי פריגטה משלי.
זה לא חדש שחברות האשראי נתקלות בבעיה כשזה מגיע לפרסום המוצרים שלהם. מצד אחד, יש את המציאות, המורכבת בעיקר מהאוברדראפט שלנו ומפירוטי הבלהות שאנחנו מקבלים מויזה כל חודש. מצד שני יש את האינטרס- לשכנע אותנו שאנחנו לא בדרך לשואה כלכלית, כי אם ליאכטה משלנו באיי סיישל. אז מה עושים? מתעלמים מכל מה שמזכיר רכישה, קופות או מחיר, ושותלים לנו שדה מלבלב בפריים. כאילו שאנחנו, הצרכנים, בעצם חבורת פרות פותות. תקע לנו זר חמציצים בפנים, והופה, אנחנו ישר מתמסטלים ושוכחים מהאוברדראפט. מה שופינג? מי שופינג? בכרטיס אשראי מבזבזים עשב. מוווו.
שתבינו, אני לא נאיבית (כמו שאפשר לצפות מבחורה שישבה בחיקו של נשיא "סוני" בן התשעים). אבל יש גבול לטפשות שאפשר לייחס לנו, כצופים. כל מי שעמד אי פעם בתור לקופה מפויחת בניו יורק, כשמאחוריו שמונה אפרו אמריקאיות מדיפות ענן של "אנג'ל", יודע ששופינג זה הדבר הכי רחוק מלייף סטייל שיש.
והכי גרוע? הפסקול. אנה מארי דויד (זוכת הארויזיון עם שירה "כמו ציפור") והסקורפיונס, להקת גרמנים עטויי מכנסי לייקרה, אותנטיים בערך כמו ה"רוח" של כרטיסי האשראי. באחד הקמפיינים אפילו שתלו על המסך כתוביות פוסט פילוסופיות נאלחות: ליהנות, להיות מי שאתה באמת, ללכת על זה ועוד. העצות המחליאות האלו, הישר מבית המדרש של "נייקי", כבר מזמן גורמות לי לדגדוג עצבני בידיים. תנו לי עוזי, חברים, ואראה לכם את מי אני באמת רוצה לבזבז.
את באה לשופינג או שאת נשארת לראות ערוץ הקניות?
7.6.2001 / 8:21