הניו יורק טיימס: לא משקרים, רק מסקרים

הרשו לי להציג בפניכם שתי הערות על סיקור המזרח התיכון בעיתון "ניו יורק טיימס". האחת: כתבי העיתון הם בעיני עיתונאים ישרים ומסורים. השנייה: העיתון הוא מופת של תיאור מדויק של עמדות הצדדים, תוכנן של החלטות ותנאיהן של אמנות בינלאומיות.

ההערות האלה אינן שלי. הראשונה היא ציטוט ישיר מדבריו של מייקל פ' בראון, מנכ"ל "Partners for Peace" (שותפים לשלום) - ארגון שמבקש, לדבריו, "לשים קץ לכיבוש השטחים הפלסטיניים". השנייה נאמרה על ידי אנדריאה לווין, מנכ"לית ונשיאת "Committee for Accurate Middle East Reporting in America" (הוועדה לדיווח מדויק על המזרח התיכון בארצות הברית) - גוף פרו-ציוני חזק שעוקב אחר הדיווחים על המזרח התיכון בתקשורת. עם שבחים כאלה, המגיעים משני צדי המתרס, אפשר היה לחשוב שהגענו לפריצת דרך בסיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני ב"ניו יורק טיימס".

אבל לא כך הוא. ארגונים מתונים פחות משני הצדדים מוצאים את העיתון אשם בעבירות שונות - מחוסר הגינות מוחלט ועד לשותפות במותם של אזרחים. קבוצה בשם "Orthodox Caucus" (הוועידה האורתודוקסית) הובילה חרם על העיתון כי לטענתה, הוא "אינו דובר אמת". נפגשתי עם נציגים של "If Americans Knew" (אילו האמריקאים ידעו) - ארגון שטוען ש"ניו יורק טיימס" מדווח על מותם של ילדים ישראלים, אך מתעלם במודע ממותם של ילדים פלסטינים.

בשוליים שולטים הזעם וההאשמות; אך גם קרוב למרכז, מבקרים שקולים יותר מוצאים סיבות לביקורת. מאמר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יכול להופיע בעיתון מבלי לעורר תגובות נסערות מיידיות. צילום של אם אבלה נחשב לפרובוקציה; ראיון עם קיצוני מצד זה או אחר נחשב לתעמולה מכוונת. מחקרים מדוקדקים של אורך הטורים המוקדשים לנושא זה או אחר, מגיעים לעיתון מדי שבוע. ליאו רנרט, קורא מבת'סדה, מרילנד, כתב לי 164 פעמים (נכון ליום שישי האחרון) ב-17 החודשים האחרונים, כדי להעיר על סיקור המזרח התיכון בעיתון - לרוב, לא מדובר במכתבי אהבה.

אחרי קריאת אלפי ביקורות (כמו גם עלבונות, האשמות ואיומים) על סיקור המזרח התיכון, אני עדיין מחכה שאחד הקוראים יאמר שהעיתון היה בלתי הוגן בצורה שהזיקה לשני הצדדים. העובדה שהביקורת באה משני הצדדים אינה מרמזת שהעיתון פועל כשורה; אבל כל מי שמנסה ללכת באמצע הדרך, בעיצומו של קרב יריות, לא יוכל להישאר ללא פגע.

להלן כמה דברים שהעיתון עושה או לא עושה (מלבד פרסום עמודי דעות דעתניים במיוחד, שאמנם משפיעים על האופן שבו קוראים את שאר העיתון, אך אינם הסוגייה הנדונה היום):

העיתון אינו מספק שיעורי היסטוריה. דיווח על ניסיון התנקשות בחיי מנהיג חמאס בעזה, שגרם להרג עוברי אורח חפים מפשע, יכלול ככל הנראה אזכור של הפרובוקציה שקדמה לו - אולי התקפה פלסטינית על התנחלות ישראלית. אבל, יאמר הקורא הזועם, מה בדבר התקיפה הרצחנית שעוררה את ההתקפה על ההתנחלות? והקורא מהצד השני ישאל מה עם המארב שקדם לתקיפה הרצחנית? וכך הלאה עד לאינתיפאדה הראשונה, וממנה ל-1973 ול-1967, ל-1956 ול-1948 - שרשרת אינסופית של הטחת האשמות וכאב שלא ניתן לגולל בתוך שנה, קל וחומר בדיווח אחד ביום אחד.

העיתון נמנע מלהט. אם העניין שלך זקוק ליחסי ציבור טובים - כמו ענייניהם של הפלסטינים והישראלים - אופן הסיקור המקובל יכול רק לקומם: תיאור פשטני של עובדות כביכול, שאחריו באים דברי כפירה באותן עובדות; טענות דוברים מצד אחד, שמיד נסתרות בידי דוברים מן הצד השני.

העיתון קובע סדר עדיפויות. לאנשים משני הצדדים, הרואים בסכסוך עניין של חיים ומוות - כשם שהוא באמת - המזרח התיכון הוא הסיפור היחיד החשוב: אמנם היו הפגנות הבוקר נגד פינוי מתנחלים, אבל איך אתם יכולים להתעלם מבנייה נוספת בגדר ההפרדה אחר הצהריים? או: אני יודע שהצגתם אתמול את הגרסה שלי על האירועים, אבל מדוע אתם מביאים היום רק את גרסת הצד השני?

הדילמה הזאת מחריפה כאשר אירועים מסוימים דוחקים אירועים אחרים מדפי העיתון. אירוע אלים יעלה בסדר העדיפויות כמעט על כל דבר אחר. אם אתה מסקר דיון, ופצצה מתפוצצת במרחק שני רחובות ממך, אתה ממהר לזירת הפיצוץ. לטרוריסטים יש דרך מחרידה להשפיע על סיקור החדשות. אבל היא עובדת.

העיתון אינו נכנע למרותם של ארגונים ומקורות אחרים. ביום שלישי שעבר, מאמרו של סטיוון ארלנגר - "ישראל מעצבת בעצמה את גבולות הגדה המערבית" - עורר את זעמו של מייקל בראון. במאמר נכתב כי הפלסטינים "טוענים שכל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק הן בלתי חוקיות". לטענת בראון, העיתון מחויב לציין כי "לא רק הפלסטינים אומרים שההתנחלויות אינן חוקיות, אלא גם החלטות מועצת הביטחון של האו"ם".

איתן ברונר, סגן עורך חדשות החוץ בעיתון, אמר בתגובה: "אנו תופשים עצמנו כנייטראלים ולא מחויבים להצהרות מסוג זה. אנו מצטטים אותן, אך איננו חיים על פיהן". ברונר הוסיף כי "לאחר שהעצרת הכללית של האו"ם הכריזה על הציונות כגזענות, האם היה זה הגיוני שהעיתון יחזור על הצהרה זו כעובדה? ברור שלא. אנחנו מפרסמים עמדות רשמיות, אך איננו מאמצים אותן בתור העמדות שלנו". העיתון גם לא מקבל דיווחים שפורסמו באמצעי תקשורת אחרים כמוסמכים ומהימנים.

מגבלה נוספת היא גיאוגרפית. כמו כמעט כל גוף חדשותי אחר בארה"ב, מחזיק העיתון משרד במערב ירושלים. כתבי העיתון ובני משפחותיהם עורכים קניות באותם שווקים, מסתובבים באותם רחובות ויושבים באותם בתי קפה שכבר זמן רב נתונים בסכנת פיגועים. חלק מתומכי הפלסטינים טוענים שעובדה זו לבדה היא בבחינת "משוא פנים גיאוגרפי מובנה".

על פי טענתם, אילו כתבים אלה התגוררו בעזה או ברמאללה, הם היו חשים חשופים למאבקים היומיומיים של הפלסטינים ולסכנות החיים בצד הפלסטיני. כפי הנראה, היו אז מזדהים יותר עם הפלסטינים. איני בטוח בעניין ההזדהות, אבל אני יודע שנקודת המבט קובעת מה אתה רואה. כתב שמוצב בתל אביב החילונית והאירופית, יחווה את ישראל באופן שונה לגמרי מכתב שחי בירושלים. כתב שביתו ברמאללה, יגלה ככל הנראה עולם אחר לחלוטין. העיתון צריך לנסות זאת.

במהלך התחקיר שערכתי, נציגי הארגון "If Americans Knew" טענו בפני שכל עוד העיתון לא מקצה מספר שווה של כתבים מוסלמים ויהודים לסיקור הסכסוך, אין להרשות לכתבים יהודים לסקר אותו. בעיני, זהו טיעון פוגעני, אך לא דוחה כמו ההאשמות שהעיתון אנטישמי - האשמות שהתקבלו באי-מייל שלי חדשות לבקרים.

גם אם מניחים שכתבי העיתון ועורכיו מצדדים בצד הפלסטיני (ואיני מוכן לטעון כך), זוהי שפלות לטעון שהעיתון אנטישמי. אם דיווח אוהד לצד הפלסטיני, או בלתי אוהד לישראלים, מוגדר כאנטישמיות, מהי אנטישמיות אמיתית? איזו מלה נותרה כדי לתאר אפליה מודעת, שנאה גלויה, או פעולות אלימות מכוונות, המונעות מנימוקים גזעניים? יכול להיות ש"ניו יורק טיימס" אינו מושלם. אבל הוא אינו אנטישמי. טענה כזאת היא ביזיון למאשים, יותר מאשר לנאשם.

"ניו יורק טיימס" הוא רק עיתון. בסופו של דבר, העיתונות פשוט אינה מתאימה לספר את הסיפור הזה. כמו מוסיקה מוקלטת, שהיא רק העתק של מוזיקה חיה, עיתונאות היא תחליף בלבד. היא מה שאנו משתמשים בו כשאיננו יכולים לקבל מידע ממקור ראשון. זו אינה המציאות, אלא רק גירסה שלה. מועדי הסגירה היומיים של העיתון והמקום המוגבל הופכים אפילו את העיתון הטוב ביותר לגירסה מופחתת של המציאות.

בהכנות לקראת כתיבת המאמר הזה, צברתי שעות שיחה ארוכות עם מייקל בראון ואנדריאה לווין, עם בעלי עניין אחרים ועם עורכי העיתון. התכתבויותי בדואר האלקטרוני עם קוראי העיתון נמשכו חודשים. איני יכול להכחיש כי דחיסת מחקרי לפסקאות בודדות אלה הביאה להשמטת ניואנסים מהטיעונים שהשמיעו אלה בפני או החלישה את טיעוניהם. ככל שנושא הוא חשוב ומורכב יותר, או ככל שהוא קרוב יותר לעניינים של חיים ומוות ועתידן של אומות, כך סביר פחות שניתן יהיה לזקק את תמציתו בכלי הבלתי ראוי, אך ההכרחי הזה, של עיתונות יומית.

* הכותב הוא נציב פניות הציבור של "ניו יורק טיימס". הוא משמש כנציג הקוראים, אולם דעותיו ומסקנותיו הן שלו בלבד. הטור שלו מופיע לפחות פעם בשבועיים ב"ניו יורק טיימס".