בלוג עזה: בעזה ממש לא מתעניינים בעצרת בגוש קטיף

על העצרת הגדולה שמתקיימת היום בגוש קטיף שמעתי כבר לפני שבוע, אבל מאז לא דיברו על זה בעזה. אני ממש לא חושבת שהעצרת הזו תשפיע על ההתנתקות, והאנשים בעזה ממש לא מתעניינים במה שקורה בהתנחלויות, ובהתנגדות להתנתקות. הדבר היחידי שמדאיג את האנשים בקשר לעצרת הזו הוא השאלה אם יסגרו מחסומים כדי לאפשר תנועה של ישראלים, ואז יהיה עוד יותר קשה לנוע ברצועה מדרום לצפון. אבל חוץ מזה, יש לנו נושאים יותר חשובים לעסוק בהם, למשל עונת הדיג.

אני מניחה שתסכימו איתי כי רוב האנשים שגרים ליד הים אוהבים לאכול דגים. כך גם העזתים, במיוחד בימים אלה של עונת הסרדינים, בהם אפשר להריח את ריח הדגים המטוגנים כמעט מכל בית, והנושא המדובר ביותר אצל גברים ונשים כאחד הוא כמות הסרדינים שקנו וכמה זה עלה להם. אני באופן אישי מעדיפה אמנם סוגים אחרים של דגים, אבל כמו שאומרים, ברומא נהג כמו רומאי, ולכן הלכנו אני ובעלי לקנות סרדינים בשוק, כי עוד כמה ימים נגמרת העונה ושוב לא ניתן יהיה להשיג אותם.

שוק הדגים בעזה הוא שוק מסודר, סמוך לנמל עזה, והמוכר מנקה את כל מה שאתה בוחר. אנחנו תמיד קונים אצל אבו חסירה – הדגים טובים והיחס גם. משפחת אבו חסירה עוסקת בדיג מזה כמה דורות, וכיום רוב בני המשפחה עוזרים לאב הקשיש, גם כאלה שזכו ללמוד וסיימו גם אוניברסיטה. גם אצל משפחות אחרות של דייגים בעזה – אלהסי, אלעמוי, אבו עודה ואל גוגא – העיסוק בדיג עובר מדור לדור, אחרי שההורים הגיעו עם סירותיהם לעזה ב 1948 מיפו, ומהכפרים אלג'ורא וחמאמה – כפרים שהתקיימו לפני 48 באזור אשקלון של היום, ושתושביהם הפכו לפליטים.

קילו סרדינים עלה 15 שקל וקילו לוקוס 80. אבו חסירה התנצל על כך שאינו יכול להוריד את המחיר, משום שאין הרבה סחורה. בחוף עזה אין הרבה דגים גם באופן טבעי – אין בו מפרצים וסלעים שטובים לדגים – אבל הסיבה לכך שעכשיו יש עוד פחות מתמיד ומחיר הדגים יישאר גבוה היא שהדיג תלוי במצב הרוח של הישראלים: לפעמים הם מרשים לנו לדוג במרחק של שלושה עד שישה קילומטר מהחוף, ולפעמים, אם מצב הרוח שלהם טוב, אנחנו יכולים להגיע עד למרחק של 15 קילומטר מהחוף. בהסכמים כתוב שלדייגים העזתים מותר להגיע עד למרחק של 38 קילומטר מהחוף, אבל זה מעולם לא קרה בפועל, אז איזו חשיבות יש להסכמים?! הדגים הגדולים והטובים נמצאים במרחק של 15 קילומטר מהחוף ויותר, אבל אותם אנחנו לא מצליחים לתפוס.

כיוון שאבו חסירה יודע שאני ילידת חיפה, הוא סיפר לנו שבעבר הדייגים העזתים היו מפליגים בסירת מנוע עד לימת אלברדוול במצרים, דגים שם ומפליגים לתל אביב למכור את הסחורה למסעדות הדגים היוקרתיות ביותר. הדבר נעשה תוך העלמת עין מצד ישראל, אך נפסק עם הגעת הרשות הפלסטינית בעזה ב 1994. אז הרשות חייבה את הדייגים, על פי ההסכמים עם ישראל, לדוג מול חופי הרצועה, כדי להבטיח את מניעת התנועה הלא חוקית ואת ההברחות.

לדברי אבו חסירה יש כארבעת אלפים דייגים ברצועה, שהדיג הוא מקור המחיה היחיד שלהם, והם מפרנסים 20 אלף נפש. הוא סיפר שכיום הדייגים מותקפים לעיתים קרובות על ידי סירות הדבור הישראליות, וסירותיהם נגררות לנמל אשדוד. לעיתים מחרימים את הרשתות ואת הדגים, ואפילו את הסירות, וחוקרים את הדייגים. יש גם מקרים בהם יורים על הדייגים וסירותיהם, ללא כל סיבה. בנוסף לכל הקשיים, הישראלים מקשים עלינו עוד יותר בכך שהם מאפשרים לספינות דיג מצריות להיכנס ולדוג בתחומי הרשות הפלסטינית, וגם הדייגים מההתנחלות דוגית חולקים איתנו את הים.

ועדיין, מצב הדייגים בעיר עזה עדיין טוב יותר מזה של הדייגים בדרום הרצועה. לדברי אבו חסירה, במהלך ארבע השנים האחרונות נאסרה בכלל יציאת דייגים מרפיח אל הים, והיא חודשה רק בחודש האחרון. לתושבי רפיח שאינם דייגים אסור להגיע לים עד היום. ברפיח מוכית האסונות סיפרו לנו הדייגים שכאשר סיימו לדוג מול חופי העיר, יצאו עם הדגים לאזור שנקרא מוואסי רפיח, שהדרך בינו לבין העיר סגורה בשער ברזל שנקרא מחסום אלסולטאן. הם נאלצים עם כן לנסוע צפונה דרך מוואסי חאן יונס ודרך מחסום אלתפאח כדי לחזור ולהיכנס לחאן יונס ולמכור את הסחורה. אבל החיילים מונעים מהם לעבור עם הסחורה ולא נותר להם אלא להשמיד אותם. בחאן יונס אין אפשרות לא לדייגים ולא לתושבים אחרים להגיע לים, ובדיר אל בלח הדיג אפשרי עד למחסום אלון.

נדהמתי מהדברים שאבו חסירה סיפר לנו, כי לא הייתי מודעת לפני כן לסבלם של הדייגים, במיוחד בדרום הרצועה. ואז נזכרתי שראיתי בימים האחרונים תנועה ערה של אוטובוסים מלאים בתלמידים בעזה. התברר לי שאלו כיתות שנוסעות לטיול שנתי לים – אותו ים שנמצא ממש מול ביתם, אבל הם מנועים מלהגיע אליו. אז הם באים לכמה שעות בים של עזה וחוזרים הביתה. וכך, למרות שרצועת עזה היא בעצם רצועת חוף, הרי שממחסום אלון ועד לרפיח היא הפכה לאזור בשליטה מוחלטת של המתנחלים. בתוך הרצועה הזו נמצא חוף נוה דקלים, עליו ספרה לכם שלומית ברגר מגני טל בבלוג שלה.

שאלתי את אבו חסירה מה לדעתו יהיה מצבם של הדייגים אחרי ההתנתקות, והוא אמר שהם לא יודעים בוודאות מה יהיה. יכול להיות שהישראלים יצאו מהיבשה אבל ישמרו לעצמם את השליטה בים, במיוחד לאור העובדה שהמשטרה הימית הפלסטינית לא מפגינה נוכחות: המפקדה שלה באל סודניה נהרסה לחלוטין בהפגזות מהאוויר ולא נשארו לה סירות.

ואחרי הכל, אבו חסירה לא חסך ממני מתכון מהיר לסרדינים: בתבנית שטוחה מניחים שכבה של בצל ושכבה של עגבניות, עליהם מניחים את הסרדינים שראשם הוסר. מערבבים שום, כמון, מיץ לימון, מלח ופטרוזיליה ומפזרים על הסרדינים. אופים עשר דקות בתנור ואוכלים בתיאבון.

זולפא אלחוסייני, בת 35, נולדה בחיפה. מאז נישואיה, לפני עשר שנים, היא מתגוררת בעזה. בעלה, מוחמד, עובד ברשות הפלסטינית. לזולפא ולמוחמד ארבעה ילדים: אנאס, בן 8, תלמיד כיתה ג'. מינא, בת 5 והתאומים יזאן ואחמד, בני ארבע. בחודשים הקרובים תלווה זולפא את ההתנתקות מהצד הפלסטיני.