שמחה רבה אביב הגיע פסח בא. בסוף הוא אכן הגיע, ואתו האורחים הרבים שמילאו את הגוש, מנסים להכיר את המקום הזה שגזירת גירוש מרחפת על תושביו, וזה מזכיר לי את הנהירה לרמת הגולן בזמנו.
ביום שישי, ערב ההכנות לשבת ולחג, קיבלתי טלפון מיענקל'ה רוטבליט (למרימי הגבה מומלץ לחזור שלושה בלוגים אחורה). הוא סיפר שהוא מטייל בגוש וביקש לקפוץ לקפה. ואכן הוא הגיע עם שני ילדיו לביקור "היכרות ופרידה עם מה שנגזר עליו לא להיות עוד" כפי שכתב בכתבתה שהתפרסמה בעיתון מקור ראשון של סוף השבוע האחרון. שאלתי את ילדיו האם כך תיארו לעצמם את גוש קטיף. הם ענו בחיוך שלא.
את אותה שאלה שאלתי את ארבעת החיילים שישבו לצידנו בליל הסדר, אותו ערכנו עם עשר משפחות נוספות מהמושב. שאלתי אותם אם זו פעם ראשונה שלהם בגוש קטיף, הם השיבו בחיוב. שאלתי האם כך תיארו לעצמם את הגוש, כולם הניעו ראשם מצד לצד ואמרו שלא. אז איך תיארתם? שאלתי. מובן שהתשובה היתה שני קרוואנים ואנשים אלימים, בטח שלא אנשים נורמלים כמוהם או כמו המשפחות שלהם.
גינות חרבות? רק בידיעות אחרונות
תשובות אלו אינן נובעות מבורותם של האנשים, אלא מהמידע השגוי והמסר המכוון שמזינים בו את תושבי הארץ הזו והעולם כולו, והסיפור הבא הוא דוגמא לכך. בבוקר יום ראשון, לאחר סעודת החג, טיילנו במושב ונעצרנו בגינה היפה של משפחת פריימן, מעשה ידיו של משה - אב המשפחה - שמהפנטת אליה את העוברים ושבים. הילדים נהנים לצפות בבריכת הדגים, אנחנו נהנים משילוב פסטורלי של פכפוך המים, ציוץ ציפורים וצל העצים. כרגיל פגשנו אנשים נוספים ודיברנו. אחת החברות שאלה אם קראתי את ידיעות אחרונות. השבתי שאני קוראת רק מקור ראשון, והיא סיפרה בכעס (זו בדיוק הסיבה שאני לא קוראת את העיתון הזה ואת העיתון המתחרה. חבל להתעצבן) על כתבה שמתארת את הגוש כשומם ואת העזיבה שקיימת כביכול אצל אנשים, המתבטאת בין השאר בגינות שוממות ולא מטופחות. הכעס שלה היה בעיקר על השקר שמדווח כאמת לאנשים שקוראים את העיתון, ואין להם שמץ של מושג כיצד נראית המציאות באמת. לכם הקוראים אני מציעה שמי שבאמת מעוניין לראות את האמת ולהחליט מה שיחליט מוזמן לבקר בגוש. מחר, יום רביעי, צפויים להגיע לכאן אלפי אנשים והכניסה לאחר השעה עשר בבוקר תעשה באוטובוסים ממחסום כיסופים. זה הזמן לבוא, להיפגש עם התושבים, לשמוע ולהשמיע. ביתי פתוח.
בליל הסדר הזה הרגשתי בת חורין כפי שלא הרגשתי בעבר. כל מילה בהגדה דיברה אלי והתחושה שיהיה טוב ליוותה אותי. ברור לי שהנחישות של תושבי גוש קטיף, כמו גם תמיכתם ומאבקם של שאר תושבי המדינה, מציבה אותנו בהתמודדות שלא הכרנו עד עתה: דבקות בערכים ובמוסר מול תרבות חזקה של שחיתות מוסרית. ואיזו התמודדות זו אם "נגזר עליו לא להיות עוד?" אלא שאנחנו, שמתמודדים כביכול כנגד כל הסיכויים, לא חושבים שנגמר, אלא מחכים לישועה ולגאולה של היושב במרומים. הנשק שלנו הוא לא הכוח אלא האמונה ובאמונה הזו וביחד עם תמיכתו של עם ישראל אנחנו ננצח.