לפני כמה שבועות פנו אלי נשים המנהלות את מתנ"ס שומרון וביקשו שאופיע ביום כיף לרגל יום האישה של נשות השומרון וגוש קטיף. מלכתחילה היה ברור להן והיה ידוע לי שהדעות הפוליטיות שלנו שונות בתכלית השינוי. זה היה לגמרי על השולחן. אבל האידיאולוגיה שלי היא להופיע בכל מקום שרוצים אותי, והופעה בפניהן היתה חגיגה של אנרגיה וכוח ותקווה ועוצמה נשית.
בזמן ההופעה הרגשתי שאין שום חשיבות לשאלה מאיפה אני באתי ומאיפה באו הנשים האלה, ואם הן לובשות ג'ינס או שביס. כי כל אישה, לא משנה מאיפה היא באה ומה הדעות הפוליטיות שלה, יכולה להתחבר לדברים שמחברים בין כולנו בית, ילדים, קריירה. וכל אישה מכירה את הצורך לקום בבוקר ולעבוד בשתי עבודות כדי לקיים את כל אלה, ובנוסף גם להסתדר עם הבעל. שרתי להן את "לא עובדת בשביל אף אחד", אבל גם את "גיבור גדול", שהוא שיר מאוד פוליטי, אבל הפוליטיקה נשארה מחוץ לאירוע הזה, גם להפתעתי.
כי מה מחבר ומה מחבר בין קצוות לאו דווקא פוליטים, גם בין דתיים וחילונים, מזרחיים ואשכנזים, ובין דוברי שפות שונות? הזדהות עם כאב, עם שמחה נושאים שהם כלל עולמיים. וגם קושי וסבל מחברים בין אנשים, ועכשיו קשה לקום בבוקר בישראל, לשני הצדדים. והיכולת להכיר בסבל היא גם גשר על פני התהום. אני לחלוטין לא מזדהה עם ההתיישבות בשטחים וחושבת שצריך לתמוך בתוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה למען השלום. אבל כשאני הייתי ילדה קטנה ההורים שלי בחרו לעזוב את קיבוץ בית אלפא ולעבר ללונדון, ולכן אני יכולה, על אף ההבדלים בנסיבות, להזדהות לגמרי עם הכאב שבעזיבת בית.
וגם מילים יכולות לחבר, אפילו כשהן באות ממקום שונה לגמרי. הרגשתי שבתוך השירים ששרתי לנשים האלה היו כמה משפטים שמאוד דיברו אליהן. בשיר "כמו צמח בר", שנכתב ע"י שני קיבוצניקים מההתיישבות העובדת, אבא שלי ורחל שפירא, יש משפט שאומר "מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי, מי שידע למחול, ימחל לי על אהבתי". אני שרתי להם את זה ממקום של אישה ששרה לאהובה, אבל כל אחת מהן לקחה את זה מהמקום שלה שמחר היא כבר לא תהיה בבית שלה, או שהיא דואגת לבן שנמצא בצבא. בתחושה שלי באותו מפגש עם הנשים ההן כל אחת באה מהמקום שלה, אבל הכל נדחק הצידה לטובת משהו משותף.
בית, ילדים, קריירה
סי היימן, מחלוצות הרוקנרול בתל אביב
25.4.2005 / 11:08