את צה"ל אי אפשר להפריט

אין לי ספק, שלמרות כל המתרחש, המכנה המשותף בין כל חלקי העם רב בהרבה מן המפריד. את הרוב המכריע, ללא השולים הקיצוניים, מאחדת קודם כל האמונה בשיבת ציון: המהלך האדיר של קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, ריבונות המדינה ועוצמתו של צה"ל שמגן עליה. אני מאמין שלפחות 90 אחוז מהעם שותף לערכים האלה, שיש להם גם היבטים מוסריים המתבטאים במדינה בעלת צביון יהודי, המתקיימת לאורם של ערכי היושר, האכפתיות והערבות ההדדית.

אמת, המהלך הנוראי בעיני של ההתנתקות מערער רבים מערכי היסוד, ואפילו מאושיות הקיום של המדינה. זהו צעד שעלול להתוות אות קין על מצחה של מדינת ישראל. צעד שמשפיל ומבזה, קורע מגזרים בחברה ואף את צה"ל. הרי גם אם לא יהיה סירוב פקודה, על ידי הצעד הזה הופכים רבבות חיילים לנכים בכך שמכריחים אותם לעסוק בהתנתקות. וזאת, כמובן, על הטרגדיה האישית של המפונים.

ועם כל זאת, לא פוסקת המדינה ולא נגרעת גדולתו של המפעל. ואת האמונה הזו אנו מנסים להנחיל לאלפי התלמידים שלנו. על ידי כך אנו מנסים מלמנוע מהם לבוא לכדי יאוש משיבת ציון וממדינת ישראל. יש לחזור ולהבחין בין שלוחי הציבור המקלקלים, לבין ערך המפעל לכשעצמו. שלוחי הציבור יכולים להמיט קלון על עצמם, אבל לא על המפעל של שיבת ציון שהתגשמותו בהקמת המדינה. כבר היו בימי קדם זמנים קשים לכהונה ולמלכות ישראל, אולם לא בשל כך הפכו מוסדות אלה למוסדות שאבד עליהם הכלח. וכך גם היום, לא אבד הכלח על המפעל הגדול של שיבת ציון באמצעות המדינה. את צה"ל, במובן של צבא המגן המפעל הציוני, לא ניתן להפריט.

והדברים אמורים לא רק במישור האידיאי. אני מרגיש שיש משהו משותף בין כל חלקי העם גם במישור האישי, ומשתדל מאוד שהוויכוח האידיאי הנוקב לא ישבש את הרמה האישית. זה עתה סיימתי מבצע גדול מאוד של עמותת "אורות חסד" במהלכו חילקנו אלפי מנות של קמחא דפסחא ברחבי הארץ. מנות אלה נארזו בגוש קטיף, מתרומות של החקלאים שם, וחולקו לנזקקים בעיירות הפיתוח ובערים הגדולות מבלי לבדוק כמובן בציציות המקבלים. האכפתיות שעדיין קיימת בקרב רובו הגדול של העם לכאבו של הזולת, היא ביטוי לייחודו לעם ישראל.

נותר לי רק לקוות שהנסיבות החיצוניות יחייבו אותנו לחזור ולאחד את השורות. ולוואי שיהיה זה בחסד וברחמים, ולא מתוך ייסורים קשים.