אין מצב למלחמת אחים

בכל פעם שהישראלי החילוני והמתון שומע על כביש שנחסם על ידי מתנגדי ההתנתקות, התגובה האינסטינקטיבית שלו היא זעם. אני, לעומת זאת, מתמלא במקרים הללו בקנאה. על פי רוב אני שומע על כך ברדיו, תקוע בפקקים אינסופיים בדרך לעבודה. מיד אני חושב: במה האנשים האלה עובדים? איזה מקום עבודה מעניק להם תנאים כל כך גמישים, מאפשר להם לקחת ימי חופש ככל שיחפצו ולהגיע להפגנות חדשות לבקרים? מיהם התורמים המסתוריים שמממנים את איתמר בן גביר, למשל, האיש שמתפרע למחייתו? למה אני אף פעם לא מצליח להסתדר ככה?

התמונה הזאת, של ישראל החילונית והתל אביבית תקועה בפקקים מול צמיגים שרופים ומתנחלים להוטים, סמלית מאוד. מעל הכל, היא מבהירה מדוע המושג "מלחמת אחים", שבו מנופפים הימין והשמאל כאחד, מופרך מעיקרו. בשביל מלחמה צריך שני צדדים. במקרה הזה, בעוד צד אחד עובד במסירות יתרה את צבאות השם, הצד השני פשוט עובד. "מלחמת האחים" המדוברת קיימת בעולם צר מאוד, שבמקרה משתלט על הפריים: בעיתונים, במדורי הדעות, בתוכניות הפופוליטיקה למיניהן, במהדורות החדשות. רק שהחיים האמיתיים מתקיימים במקום אחר.

לכך אחראים צורך ההישרדות ויצר החיים הבסיסי של הישראלי הממוצע. המציאות סביבו סוערת, המדינה שבה הוא חי מעורבת במלחמה אינסופית, אבל הוא רק רוצה לנסוע לעבודה, לחזור הביתה לאשה ולילדים, לקפוץ לחדר הכושר, לשתות קפה. הוא רוצה שקט, והידע שלו על ההתרחשויות מסביבו מצומצם, ומתבסס על התמונה המעוותת שהוא מקבל בתקשורת ההמונים. עזבו אותו מערבים (וזהו מקורה של האדישות המוחלטת לגורלם של הפלסטינים), עזבו אותו מחרדים טפילים (ומכאן הצלחתה של שינוי), עזבו אותו ממתנחלים, או מכל קבוצת לחץ שמתאגדת ומנצלת את האדישות שלו כדי להתעלק על קופת המדינה. הזעם על האחרונים לא מקבל ביטוי בקלפי משום שהוא מתנגש בשנאה לערבים. כבישים עוקפים ותקציבים מופקעים הם תופעה מרתיחה, אבל כשמחבלים מתפוצצים ברחובות הכל נשכח.

למרבה האירוניה, דווקא ממשלת שרון, שיחד עם יאסר ערפאת סחפה את ישראל לשלוש השנים הכאוטיות ביותר בתולדותיה, דחפה את הישראלי עמוק יותר לתוך הקונכיה שלו. המדיניות הכלכלית האכזרית של איש הגרפים והשקפים, בנימין נתניהו, דאגה לכך. על פי רוב, אחרי שנתניהו מלהטט מול המצלמות, מכשף את כשפיו ומוכר את כזביו, מודפסות כמו מתוך רפלקס התגובות הביקורתיות המתרכזות במצב העוני והשכבות החלשות. אך המדיניות שלו משפיעה גם ובעיקר על אנשי המעמד הבינוני. על אלה לעבוד קשה יותר כדי לשרוד, לבלות יותר שעות במקום העבודה, לדאוג לחלטורות, והכל מתוך ידיעה שבעידן שבו הכל תלוי בכוחות השוק ומופרט, יציבות תעסוקתית היא אופציה מעורפלת למדי. אז הישראלים עובדים ועובדים ועובדים. גם כשהאוטובוסים התפוצצו, הם עבדו. קראו לזה "כוח עמידה", כאילו שלמישהו היתה ברירה אחרת. עד שמתנחל חוסם להם את הדרך לעבודה. הישראלי לא יוצא מהאוטו באגרופים שלופים. הוא סובל בשקט.

על כן, אין טעם לצקצק בלשון בפעם הבאה שמאות בודדות יגיעו להפגנות בעד ההתנתקות, או כשאחוזי ההצבעה בבחירות עוד יפחתו. הדעה הפוליטית הבולטת בקרב הישראלי החילוני אינה ימין ובטח לא שמאל, כי אם אדישות. כפועל יוצא, אפשר להפסיק להלך עלינו אימים בסיפורים על קרע בעם. אולי מתנחל ישתולל, אולי חייל ישתמש בנשקו, אבל בתל אביב, ראשון לציון וחיפה, ינסו הישראלים החילוניים והשפויים להתעלם מים הסטיקרים, הכרזות והנייר המתבזבז לריק, ופשוט לחיות. גם אלף צמיגים שרופים לא יצליחו להוציא אותם לרחובות. מלחמת אחים, אמרתם? מי נגד מי?