איך מדברים עם החמאס?

בקיץ הקרוב יעברו קווי היסוד של העימות הפלסטיני ישראלי טלטלה עזה. בצד הישראלי נוהגים להתרכז בתוצאות המשוערות של תוכנית ההתנתקות, אך השפעה לא פחותה, ואולי אף רבה יותר, צפויה מן הבחירות ברשות הפלסטינית. ע"פ כל התחזיות עומד החמאס לזכות בנתח נכבד מהמושבים בפרלמנט, אולי אפילו ברובם. תהליך זה מעמיד את ישראל בפני בעיה קשה. בפעם הראשונה מזה למעלה מחמישים שנה יעבור הכוח הדתי בחברה הפלסטינית אל מרכז הבמה, וישראל תמצא את עצמה מול הנהגה פלסטינית הכוללת תנועה בעלת חזון אסלאמי פונדמנטליסטי.

שנים רבות חלמו כוחות השלום על הסכם בין ישראל לבין התנועה הלאומית החילונית הפלסטינית. השלום העתידי היה אמור להוביל להקמתה של מדינה חילוניות ומודרנית לצד מדינת ישראל. עשרים וחמש שנים חלפו מאז הקמתו של אש"ף ועד שהסכימו שני הצדדים להציב כאופק עתידי את הקמתה של מדינה פלסטינית. במהלכן למדו אט אט מחנה השלום הישראלי וההנהגה הפלסטינית להכיר זה את זה. עשרות כנסים בינלאומיים ושעות שיחה בין פעילי שלום ישראלים לבין פעילים פלסטינים הפכו את החתימה על הסכמי אוסלו לאפשריים. ללא תשתית זו הייתה ההכרה ההדדית בעייתית פי כמה.

כזכור, בשנות השמונים נחשבו אנשי אש"ף לטרוריסטים. אזרחים אשר נפגשו איתם היו צפויים למאסר. היום, שלא כמו בימים ההם, אין תשתית של הכרות פוליטית-אישית בין השמאל הישראלי לבין מנהיגי החמאס, ואין הכרה מצד החמאס בקיומה של מדינת ישראל. הקו האידיאולוגי של הארגון, נשמע עד היום קשה, בלתי קביל ובלתי מתפשר. אמנת החמאס מ-88' מלאה באזכורים סמי-אנטישמים, בהשוואות בין הציונות לנאציזם, בחזון הכולל את העלמות ישראל מן האזור ובקביעה כי אדמת פלסטין כולה היא אדמת הקדש מוסלמית. על בסיס קו אידיאולוגי כזה, החמור הרבה יותר מזה שהנחה את התנועה הלאומית הפלסטינית עד שנות ה-70', אין מבחינה ישראלית בסיס לקשר, להדברות או לפשרה.

אך לאור המצב ההולך ומתהווה עלינו בכל זאת לשאול את עצמנו שתי שאלות. האם זוהי כל התמונה? ומה ניתן לעשות?
התשובה לשאלה הראשונה ברורה. זוהי אינה כל התמונה. כמו כל תנועה גדולה אחרת מורכב החמאס מגוונים שונים. חלקם מתונים יותר וחלקם מתונים פחות. חלק נכבד מהתמיכה לה הוא זוכה נובעת מפעולות הצדקה שלו ומהשחיתות הפושה בהנהגה הותיקה של הפתח. כארגון הוא בשר מבשרה של החברה הפלסטינית, נתון להשפעת הלכי הרוח בה, ולא יוכל לפעול ללא תמיכה ציבורית בעמדותיו. יתר על כן, כניסתו הצפויה של החמאס לעומק מנגנוני השלטון הפלסטיני תשפיע על נכונותו להגיע לפשרה. כאשר ייאלץ לעסוק בשאלות כמו גורל מערכת הבריאות הפלסטינית או המסחר בשטחים לא תהיה לארגון ברירה אלא לעסוק בהשלכות עמדותיו הפוליטיות על כלל המערכת החברתית הפלסטינית. אף הנסיגה הצפויה מעזה עשויה להיתפש על-ידו כסוג של ניצחון, ולפיכך לאפשר גמישות עתידית. גם מהשטח עולות לעיתים קריאות מנוגדות. בהפגנות הנערכות תדיר בשטחים כנגד גדר ההפרדה מוצאים את עצמם פעילי שמאל לא אחת מתקבלים בברכה בהפגנות בהם מונפים דגלי חמאס. במקרים אחרים העבירו פעילי חמאס מסר ברור כי ישראלים אינם רצויים במקום, אף אם באו להיאבק כנגד הכיבוש. על מנת לדעת איזה כיוון פוליטי יבחר להוביל הארגון, האם זהו הכיוון המתון יותר או שמא זה הקיצוני, יש להמתין.

גם לשאלה מה ניתן לעשות ישנן תשובות. בראש ובראשונה יש ליצור אווירה ציבורית נכונה. דבר זה כולל שחרור אסירים, הסרת מחסומים, ויצירת מצב בו כל פלסטיני ירגיש כי מדיניות הפסקת האש של אבו מאזן מניבה פירות, ומתבטאת בשיפור יום יומי באיכות חייו. רק בצורה כזו ניתן יהיה לחזק את הכוחות החילוניים.

שנית, יש לעצור את אופנת הפתרונות החד-צדדיים אשר קובעים את העתיד על סמך האינטרסים הישראלים בלבד. גישה זו, אף אם היא הגישה הקלה, תוביל לייאוש פלסטיני מהנכונות הישראלית להגיע להסכם שלום צודק. אם יהפוך החמאס לחלק מההנהגה הפלסטינית יובילו ההתעלמות והחד-צדדיות, אשר בקלות יגלשו לגישה פרמננטית, למניעת כל אפשרות להסכם עתידי.

אך חשוב מכל הוא תפקידו של השמאל הישראלי. עליו לפעול על מנת ליצור את הקשר החסר בין החלקים המתונים בחמאס לבין החברה הישראלית. עליו לפעול על מנת להפוך את ההנהגה הפלסטינית, תהיה זו מי שלא תהיה, ללגיטימית בעיניי הציבור הישראלי ובתנאי שהיא מכירה בו. את זאת עליו לעשות בזהירות, תוך תמיכה מוצהרת בנסיגה ישראלית מכל השטחים כולל מגושי ההתנחלויות, ותוך הקפדה על העיקרון כי קשר הינו דבר המחייב את שני הצדדים להכרה הדדית.

רק כך ניתן אולי יהיה למנוע מן האזור להיגרר לעשרות שנים נוספות של סכסוך מתמשך.