לא באגט, לאפה

דקה 82, אייל ברקוביץ' ניגש לבעוט כדור חופשי מ-22 מטר. אני נמתח כדי שאף אחד לא יסתיר לי, מתרכז ומתמקד בכדור. מהופנט, כאילו היה זה המשיח על החמור הלבן, או לפחות אנה קורניקובה. מול ברקוביץ' מסתדרת חומה אדומה בת שישה ראשים, הוא מעיף מבט לעבר השוער, בוחן את החומה, עושה שלושה צעדים ושולח מסובבת אדירה אל בין החיבורים – 1:2 לישראל, 1:2 נגד ספרד של ראול, אנריקה והיירו. אני פוער את הפה בתדהמה, עומד לזנק לשמיים, אבל פתאום קולט את השקט שסביבי, פותח את העיניים ומבין מייד. אני נוחת בחזרה אל המציאות, ל-1:1, למושב הפלסטיק הצר והמעצבן שלי וממלמל לעצמי (כנראה די בקול כי שלוש שורות מתחתי חזרה תשובה) – חזיר, דווקא לפה ציפית שהחמור הלבן יגיע?

כי לפני שמדברים על טקטיקות, חילופים ותנועה במגרש, חייבים להכיר באמת - כדי שגם רביבו יבקיע בנגיחה מ-12 מטר וגם ברקוביץ' ישחיל אותה מרחוק, באותו משחק, נגד ספרד ועוד רשמי – חייבת להיות איזושהי התערבות על-טבעית, ואם יצא לכם לקרוא עיתונים או לראות טלוויזיה בזמן האחרון, אתם בטח יודעים שההוא עם החמור, שכח מזמן איפה אנחנו נמצאים על המפה.

אז נכון, ניצחון "היסטורי" לא קיבלנו, אבל כמה סיבות לאופטימיות קיבלנו גם קיבלנו. אפשר בהחלט לברך "שהחיינו" על זה שסופסוף יש לנו שוער בשער, אחד שגמר את תקופת ההרצה ושליד ברקוביץ' (כרגיל, השחקן הכי חשוב בנבחרת) יש לנו קשר אנגלי אמיתי, שעובד על אנרג'ייזר ומבין את המשחק. מומלץ לשים לב לתחייה של ברומר, לקילומטראז' הלא שיגרתי של נימני ובעיקר – להמשיך ליהנות מההברקות של הגאון הטורקי.

פה כדאי לעצור לרגע, כי לכוס הזאת יש גם חצי מלא בוואקום. הצגה של 44 דקות עדיין לא עושה משוער שמייכל, נילסן שוב הוכיח הססנות בחילופים כשהיה צריך להוציא את רביבו מוקדם יותר ולא לוותר על ברקוביץ' בסיום, והרבה מהלכים של שלוש מסירות ומעלה לא ראינו.

אסור גם לשכוח את הצד השני. יכול מאוד להיות שספרד, עם מאמן קצת פחות שפן וקצת יותר שאפתני, היתה עושה לנו בית ספר 90 דקות ולא חצי שעה. אפשר ואפשר ואפשר, עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – שדר הרדיו הספרדי שישב לידי חיכה בקוצר רוח לשריקה האחרונה ואנחנו, הכחולים-לבנים, שמענו אותה עם תחושה קלה של אכזבה. אז אולי הנבחרת שלנו היא עדיין לא נבחרת צרפת, אבל בעצם מי כן.