סרטי מייק לי

אין דבר יותר מורט עצבים ומשפיל מלראות סרט שנשבעת בו בגיל 16, עם מישהו שלא ראה אותו ולהיווכח שמה לעשות – היית בן 16. מצד שני אין דבר משמח ומרגש יותר מלגלות שמדובר ביצירת מופת מהסוג שאין סיכוי שיכולת להעריך בגיל ההוא.

לשמחתי אני פה לספר על האופציה השנייה. מייק לי הוא ללא ספק המשורר הגדול של הקולנוע האנגלי הריאליסטי. כשראיתי את "עירום" המופתי שלו, יצאתי מהקולנוע היישר לחנות הספרים הקרובה, קניתי את התסריט, סימנתי בו בקדחתנות סימונים שהיום לא אומרים לי כלום ולמחרת חזרתי לקולנוע לצפייה נוספת. אני לא לבד, עירום הוא סרט שטלטל את העולם כולו כשיצא ב-1993 בישירות, והכיעור המדהים ביופיו שבו תאר את החיים האומללים והבודדים של גיבורי השוליים שלו, של אנשים שפשוט קשה להם, הכל. זהו למעשה חוט השני הטווי לאורך כל סרטיו של לי – אומללות וקשיי תפקוד של גיבוריו בתוך הציר הדרמתי של חייהם בו הם מנסים ללא הצלחה להילחם ולעשות את "הדבר הנכון".

"סודות ושקרים" שיצא ב-1996 ו"ילדות קריירה" שיצא שנה לאחר מכן הם סרטים הרבה יותר אינטימיים וליריים מ"עירום" הגס, אבל התמונה הנשקפת מהם חונקת את הגרון באותה מידה.
סודות ושקרים הוא סרט שעוסק בחרטה על העבר והישענות עליו כגורם לחוסר תפקוד בהווה ולמעשה לחוסר תקווה לעתיד. הסרט מציג ארסנל דמויות קפוצות מייסורים המסתתרות מהעולם ואחת מהשנייה ונושאות על גבן שקי אשמה שלא מאפשרים להן לנשום. העלילה חזקה מאוד אך באותה מידה הייתה יכולה לא להיות שם והסרט עדיין היה אחד החזקים בזכות השחקנים המופלאים שכל פריים שלהם מספר סיפור טראגי ומלא שאין צורך לעגן בקווים עלילתיים, החיים הם פשוט דבר קשה מנשוא וזה לא ממש משנה מי אמר למי מתי ולמה.

ב"ילדות קריירה" מצטמצם לי עוד יותר אפילו ועוסק בשתי דמויות מרכזיות בלבד בעזרתן הוא חוקר מגוון סוגיות פסיכולוגיות. גם כאן מככב הצורך להיות בסדר, אך הפעם העבר הוא לא הגורם המעכב אלא החיים עצמם. הנוסטלגיה היא האמת והדיאלוג ואילו החיים המבוגרים הם אוסף של קלישאות וריחוק, שיחות על לוחות זמנים של רכבות, על קריירה ועל מותגים. נושא נוסף שהסרט מעלה הוא מידת האחריות שלך על המשא שאתה נושא. שתי הדמויות בסרט שונות זו מזו מרחק שמיים וארץ אך בביוגרפיה שלהן יש אלמנט משותף – שני האבות שלהן עזבו את הבית כשהבנות היו בנות שמונה לטובת אישה אחרת. שתי הנשים מייחסות חשיבות בעיצוב דמותן הנוירוטית לרגע ההוא בחייהן אך כל אחת מהן לקחה את זה למקום שונה לחלוטין. האחת הפכה לייצור דוקרני ומאיים והשנייה לערמת חוסר ביטחון שהמאפיין המרכזי שלה הוא טוב לב משתפך. כאן מתבטא קו מובהק נוסף בסרטיו של לי, על אף העולם האכזר שהוא מציג, בכל זאת הוא לא מותיר אותך לבכות על מר גורלך אלא דוחק בך לקחת אחריות על החיים שלך ומבטיח שהדבר ייקל על עולנו. עשה את הדבר הנכון – כן, אבל לעצמך.

מייק לי נודע בשיטות העבודה המיוחדות שלו עם שחקנים. אומרים שהוא משאיר הרבה מקום לאימפרוביזציה ושהוא נוהג להפעיל מניפולציות על השחקנים שלו ולא תמיד לספר להם את כל האמת ואת כל התסריט. יש שיאמרו שאלה פעולות שיש בהן משום זלזול בשחקנים אבל עם תוצאות כאלה ממש אי אפשר להתווכח. כל השחקנים בשני הסרטים, ללא יוצא מן הכלל, ראויים לפרס מיוחד שיוקם במיוחד לכבודם. כל אחד ואחת מהם עיצבו דמויות חדשניות שלא נראו על המסך בשום מקום אחר ושמידת העצב החשוף בהן יוצרת אצל הצופה תחושה קשה שלא יכולה שלא להתערבל עם הצפה של שמחה משתוללת לנוכח הניצחון של הביצוע.

מצד אחד, מאוד רציתי לראות את לי עובד עם השחקנים שלו ולכן קצת נעצבתי שאין שום תוספת לדי.וי.די. מצד שני זה כל כך נכון לסרטים שלו להשאיר אותם לתת לך את הבוקס בבטן וזהו – בלי הסברים ומלל מיותר ובלי התחנחנויות נוסח גיא פינס של מאחורי הקלעים – פשוט לא מתאים.