נקיונות מיוחדים לפסח: בלוג גוש קטיף

השבוע האחרון עבר עלי בניקיון הבית לקראת פסח. השנה, יותר מתמיד, חשוב לי לנקות ביסודיות בכל פינה. זאת התשובה שלי למכרים וחברים שאומרים לי שהשנה לא צריך להשקיע, כי בלאו הכי בעוד שלושה חודשים כבר לא אהיה בבית שלי וחבל על המאמץ. שמעתי שרה"מ החליט לדחות את תוכנית ההתנתקות בחודש. אני שמחה על כל דחייה ומקווה בע"ה שהיא תבוטל לגמרי, אבל אני ממשיכה בשגרת חיי והניקיונות לקראת הפסח הם חלק מכך. את הסדר נעשה יחד עם עוד כמה משפחות במועדון הישוב. יכול להיות שיש אנשים שמרגישים שהשנה הם צריכים במיוחד להיות פה. המחשבה הזו תמיד קיימת, נחבאת באיזה שהוא מקום. אבל גם בשנה שעברה היו אנשים שחשבו שאין טעם לנקות כי אולי זה פסח אחרון - והנה אנחנו עדיין כאן.

אתמול הלכתי לחנות של דנה במרכז המסחרי בנוה דקלים, שם אנחנו קונים הכל, וראיתי שהגיעו כמה עותקים של "הגדת גוש קטיף", שכבר חיפשתי לפני שבוע ולא הצלחתי להשיג. בחנות היו 15 עותקים, שנגמרו תוך שניה. דנה היא מוכרת גם צמידים וכל מיני אביזרים של המאבק והיא מספרת שבשבוע האחרון הרבה כתבים שעברו לרצועה קנו צמיד כתום. גם טכנאי שהגיע לבדוק את המיקרו שלנו מיד ביקש צמיד שראה אצלנו, וקנה דגל של גוש קטיף. זה נחמד וזה מחזק.

בין הניקיונות קרו לי גם דברים מעניינים, למשל ביום שלישי לפני שבוע: היה יום שרבי והילדים רצו ללכת לים שנמצא במרחק של חמש דקות נסיעה. אנחנו הולכים לחוף תמרים, חוף משפחתי, חוף גברים וחוף נשים שהוא גם החוף המרכזי של הגוש. הרטבנו ת'רגליים והילדים שיחקו בחול. לפתע הגיע מישהו שאמר לנו לא להיכנס כי יש כרישים, וכהוכחה הצביע לכיוון דרום והראה לנו משולשים שחורים בולטים מעל המים ונמצאים בתנועה. רק לשמע המחשבה על כרישים התרגשתי, אפילו שלא ראיתי שום דבר. מאוחר יותר אמרו לנו שהם נמצאים ממש קרוב לחוף במקום אחר. נסענו שתי דקות ואכן ראינו אותם במרחק של מטרים ספורים מהחוף שוחים במעגלים. מדהים!

חזרנו הביתה ואני מיהרתי לצאת שוב, הפעם להצגה "בקצה החבל" בהשתתפות נשות החוג לדרמה של מתנ"ס קטיף. ההצגה עוסקת, איך לא, בנושאים ובדילמות השזורים בחיי תושבי הגוש. במשך שעה ורבע צחקתי ובכיתי וישבתי כמהופנטת. השחקניות משחקות ברגש, ומעלות תמונות מחיי הגוש. היא בנויה היטב, לא עמוסה מדי, מדברת לכל אחד ומשאירה הרבה נקודות למחשבה. השחקניות מתכוונות להעלות את ההצגה ברחבי הארץ לפני נשים בלבד. חזק ושווה לראות.

ביום רביעי בערב צלצל הטלפון. מעברו השני של הקו שאלה אותי מישהי אם אני מוכנה לענות על שאלות לסקר של מכון דחף, הסכמתי בתנאי שזה יהיה קצר. האמת שזה היה ארוך, אבל לא באשמת הטלפנית. השאלות עסקו במעבר לניצנים ובפיצויים. התשובות שהציע מכון דחף לשאלות המוצגות לא שיקפו כלל את עמדתי, ולכן עניתי תשובות משלי. הסוקרת איבדה את סבלנותה והסבירה שחייבים לענות על אחת מהאפשרויות. אני לעומת זאת השבתי לה בסבלנות שאם אענה שאני מעדיפה לעבור לניצנים עם כל הישוב שלי על פני הגדלת הפיצויים, הרי שמחר בעיתון הכותרת תהיה: "תושבי גוש קטיף מעדיפים לעבור לניצנים", או "תושבי גוש קטיף מעדיפים להגדיל את הפיצויים ולהתפנות בעצמם", ועם ישראל יבין שתושבי הגוש כבר השלימו עם ההתנתקות ואף אחד לא מתכוון להיאבק. ועוד אמרתי לה שאני לא רוצה לעבור לשום מקום ולא רוצה פיצויים, אלא להישאר בביתי עם החממות שלי, ומוטב שמכון דחף יערוך סקרים שמשקפים את הדעות הנאמרות ולא כאלה שמשרתים את האינטרס של מזמיני הסקר.

מובן שהטלפנית חטפה קריזה על המתנחלת המעצבנת שנפלה עליה. למחרת התברר לי שרבים מחברי קיבלו טלפונים ממכון דחף וגם הם התעקשו להשיב שהם נשארים בגוש קטיף. מעניין אם הסקר פורסם, אשמח לקבל מידע מהקוראים. ואגב, למתעניינים בתוכניותי: אני מתכוונת להישאר בביתי עם ילדי, ולחיילים או השוטרים שיגיעו אציע עוגות ומאפים מעשי ידי שנאפו בתנור שבביתי הקט. אני מקווה שגם לתרחישים כאלה מכינים את החיילים והשוטרים שעוברים קורסי הכנה לפינוי במתקן אדם.