האושר והעושר הם עניין יחסי

השבוע מלאו 50 שנה לייסודה של רשת "מק'דונלד'ס" (אמנם, מסעדת ההמבורגרים הראשונה של האחים דיק ומאק מק'דונלד נפתחה בסן ברנרדינו כבר ב-1948, אך היה זה ספק המילקשייק שלהם, ריי קרוץ', שהפך את העסק לרשתי לפני 50 שנה, התעשר כקורח, ורכש גם את חלקם תוך זמן קצר).

היום לפני 50 שנה הושק החיסון המוזרק מפני שיתוק הילדים של ד"ר יונאס סאלק. במדינות המערב מבכרים חיסון זה (המכיל נגיפים מתים) על פני החיסון הנלגם שהומצא שש שנים לאחר מכן. כתוצאה משימוש נרחב בחיסון זה, הניתן לכל ילד מערבי מתחת לגיל 5, לא נרשמו מקרים של שיתוק ילדים במערב מאז המחצית הראשונה של שנות ה-80.

ביקרתי השבוע בקניון חדש שנפתח בישראל. הוא המה ילדים בכל הגילאים, שאיש מהם לא ילקה בשיתוק ילדים. כמה מהם ישבו בסניף מק'דונלד'ס, רועשים כדרכם בין נגיסה לבליעה. עבורם, שיתוק ילדים הוא אגדה עתיקה, אם שמעו עליו כלל, זכרון רע מהעבר הרחוק. ספק אם הם מודעים לכך, שמק'דונלד'ס לא התקיימה מאז ומעולם. הרשת, על 31 אלף סניפיה ברחבי תבל, הפכה לחלק כה אינטגרלי מנוף העולם המערבי, עד שאין לדמיין אותו עוד בלעדיה. אולי זהו הישגה הגדול ביותר.

הרוב המכריע של הילדים החיים במערב אפריקה לא ראה סניף של מק'דונלד'ס מימיו, וספק אם רבים מהם מודעים לקיומו של מאכל בשם המבורגר. כחמישית מהם אינם מחוסנים מפני שיתוק ילדים – שיעור המאפשר לנגיף "מרחב נשימה" מספק כדי להמשיך ולהתקיים בארצותיהם, ולכן ילדים בארצות אלו לוקים בשיתוק מעת לעת.

ב-50 השנים שחלפו מאז יצאו מק'דונלד'ס והחיסון של ד"ר סאלק לאוויר העולם, גדלו הפערים בין המערב והעולם השלישי. אמנם, חלק מארצותיו מצליחות להתפתח, בזכות מהפיכת המידע בעיקר, אך מהפיכה זו מאיצה עוד יותר את התפתחות המערב. התוצאה היא פער בלתי נתפש.

אדם החי בעולם המערבי אינו יכול לתפוש עוד את מצבו של פליט בצ'אד, שלילדיו בטן נפוחה מרעב וזבובים משחרים לפיהם, ומאבקו האחד והיחיד הוא להיכלל ברשימת הפליטים הרשמית, שתבטיח לו אספקה של קמח, שמן וסוכר למשך 45 יום. האדם המערבי אינו יכול לתפוש מצב כזה, כי העוני המנוול ברמות שכאלה מוגר כבר בעולמו זה מכבר.

במקומותינו, סיפקו לנו החיים המודרניים קיום נוח באורח חסר תקדים היסטורי. רוב הזמן אנו בריאים, שבעים, נקיים, חופשיים לנוע אנה ואנה למרחקים עצומים, ולהשכיל עצמנו בלחיצות מקשים ובהזזת עכבר בכל תחום שבו נחפוץ. האם אנו חשים הכרת תודה על כך? כמעט לעולם לא. העוני, הבינו כבר מזמן הכלכלנים, הוא עניין יחסי לחלוטין. אדם מודד את מידת עושרו או עוניו, את מידת הרווחה בחייו, לפי סביבתו המיידית. העובדה ששווי דירתו בגבעתיים, למשל, יכול לשמש לקיומם של מאות ילדים בצ'אד במשך שנה שלמה, אינה משפרת במאום את מצב רוחו, כאשר הוא שומע שחברו מנוער התעשר ממימוש אופציות בחברת היי-טק לפני התפוצצות הבועה.

מחשבות אלה עלו בדעתי בשבוע שעבר בוורונה. כמדי אפריל, הוזמנתי לשם לארוחת גאלה מפוארת ביותר, בארמון מהמאה ה-16, המוקף פארק הדור וכרמים סדורים יפה. למחרת שידרה רשת סי-אן-אן תוכנית תעודה בת כשעה, שסיפרה את סיפורו של פליט בצ'אד. אפילו בחדר המפואר באותו ארמון, ובו ריהוט עתיק העולה בשוויו על זה של דירה בגבעתיים, ניתן היה לחוש בייאושו מבעד למרקע. את האושר שחש כאשר צורף לרשימת הפליטים הרשמית לא יחוש ישראלי בן המעמד הבינוני אפילו יזכה בלוטו.

מעת לעת, חודרים הפערים האיומים הקיימים בעולם לתודעתנו. אנו יודעים על העוני המנוול הקיים באפריקה, ומשננים את דבר קיומו לילדינו, כאשר הם מסרבים לאכול, כמנטרות ריקות מתוכן. לעתים נדירות מדי, אנו נותנים דעתנו על המשמעות האמיתית של פערים אלה. בעולם שהפך לכפר גלובלי, נטיב לעשות אם נתייחס לכל פינה של כדור הארץ כאל סביבתנו המיידית. שדרוג מערכת יחסינו עם הקונספט הקרוי פרופורציה יסייע לנו אולי להבין, כי חיים שבהם אין סכנה ללקות בשיתוק ילדים וארוחת הביג מאק הבאה זמינה מאוד, הם חיים טובים, של מי ששפר עליו מזלו.