עשה את שלו – המכרז על ערוץ 2

התסריטאים המנוסים של ערוץ 2 היו יכולים לכתוב כבר לפני שנה את התסריט הצפוי כל-כך לסדרת המציאות "המכרז", ששטפה את המדינה בחודשים האחרונים. התסריט כולל נשיפות בוז על ה"איכות" הפתאומית בערוץ המסחרי, לעג על "הערכים היהודיים" המפציעים לאחר עשור של ערכים כספיים בלבד, וזעם על ההונאה לכאורה של הזכיינים, אותם גופי רווח חסרי מצפון שהפכו במחי כמה דפי נייר של הרשות השניה לתרזה הקדושה. ולמרות זאת, כל המלים המיותרות שנשפכו על ערוץ 2 מאז עלה לאוויר ובעיקר מאז החלה שנת המכרז, התנקזו ברגעי האמת למהותו האחת האמיתית - כסף. לא במקרה זכו השבוע שתי הזכייניות שהראו את הביצועים הטובים ביותר בתחום הזה.

נראה שהעיסוק האובססיבי בערוץ 2 מצביע יותר מכל על הבעיות של החברה הישראלית ושל התקשורת, הספק נגררת - ספק מובילה. התפרקות החברה, הציונות ומיתוס הצבר, והמחלוקות הפוליטיות והדתיות הקשות, הפכו את הערוץ באין חלופה אחרת לכיכר הלאומית, הייד פארק ציוני אם תרצו. אלא שהתפיסה לפיה יש לדבר אל כ-ל העם ולהשיג כמה שיותר רייטינג, היתרגמה להבנה שרק סאונד-בייטים קצרצרים וסיפוק מהיר, שמשמעותם בידור זול, חלוקת כסף בשעשועונים וקצת פוליטיקה – שהצופים לא יחטפו חלילה קריז - יעשו את העבודה. ההייד פארק הפך ללונה פארק.

במעגל החלוצי שלו היטיב דן שילון להגדיר את הצורך באחדות ובמכנה משותף רחב – הוא אירח אנשי בידור, ערבב אותם עם פוליטיקאים, תיבל פה ושם בסיפורים קורעי לב או בסיפורים פטריוטיים מחממי לב, וגרף את כל הקופה. כך החלה אובססיית הטוק-שואו, שהפכה לאובססיית השעשועונים, תוכניות האוכל, המסע, משדרי הצדקה, החנופה העצמית והפטריוטיזם הבלתי ניתנים לעיכול, ולבסוף, האובססיה שממש עכשיו נופחת את נשמתה - הריאליטי. היטיב להגדיר זאת עמנואל הלפרין בדיון על תפקידה התרבותי של הטלוויזיה, כשטען שכדי להגיע לפסגת הרייטינג צריך לקלוע לתחתית המסרים התרבותיים: בידור המוני והסחת דעת. אנשי ערוץ 2 וערוץ 10 לא חלקו על דעתו.

כך שבמציאות של טרום המכרז, בלי מרמור ובלי כעס, לא צפיתי בערוץ של המדינה. לא פעם מצאתי את עצמי משתאה, כמו הייתי בגיל גבורות לפחות, לנוכח סלנג חדש, כוכבנים לרגע ותוכניות שלא זכיתי להכיר. לא החשבתי את ההתחפרות בערוץ 8 בימיו היפים ובערוץ 1 - הנה אני אומר את זה: אני מת על יעקב אחימאיר - כמחיר כבד שאני משלם, או כסיבה להרים קול צעקה. רק פעם בכמה חודשים הזמנתי את עצמי כאורח לרגע בערוץ 2, אורח פורח.

אבל מאז פרסום המכרז אני לא מכיר את עצמי. זה קרה לראשונה לפני חצי שנה בערך, כשבערב אחד קודר שאין בו נחמה הגחתי שוב לערוץ ההוא, רחוק במעלה הממיר, ונשארתי. אני כבר לא זוכר מה זה היה, אני יודע רק שמאז, לאט לאט, כמו בכל התמכרות, התחלתי לחזור שוב ושוב אל הערוץ המושמץ ולפעמים למצוא בו את מבוקשי. צחקתי מ"ארץ נהדרת", גיחכתי ב"קצרים", הזדהיתי עם גיבורי "לתפוס את השמיים", התרגשתי עד דמעות מ"עמוק באדמה", התעניינתי ב"שגריר", התעצבתי מ"אנטישמיות" וחייכתי לרגעים כמו דביל מול הקסם של "עשרת הדברות", המרשימה באנושיות ובכנות שבה. וכל הזמן הזה הדחקתי את המחשבה שמדובר בתור זהב מבויים היטב עם תאריך תפוגה מוגדר - יום ההכרעה על חידוש הזיכיון.

והנה הגיע היום הזה. תחרות הריאליטי "המכרז" הסתיימה בניצחון מוחץ של הכוסית המצחיקה והחתיך הפטריוט, ואני שומע זמזום קבוע שרומז לי שההתפכחות קרובה, כשערוץ 2 יחזור לסורו עם תוכניות בידור נחותות ושעשועונים נושאי פרסים. וכשאני מחפש את כאב הפרידה מאותה תקופה קסומה, מתברר לי שנותרתי אדיש. אם יקיים ערוץ 2 את מאמר הגמרא "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" וימשיך בקו שהתוותה לו הרשות השניה - מה טוב. אבל אם לא, העב"ם שבי, אסיר תודה על החסד הטלוויזיוני הלא צפוי, מוכן כבר להמראה בחזרה למחוזות אחרים – ערוצים שופעי שידורי ספורט, סרטים טובים, סדרות בריטיות ("כן, אדוני השר" הישנה עדיין מקרקפת את "ארץ נהדרת"), אקטואליה מעמיקה ומבדרת (לונדון וקירשנבאום, למשל) וסרטים דוקומנטריים. שהרי, גם כך הצפייה בטלוויזיה היא לרוב בזבוז זמן, אז מה הפאקינג ביג דיל שאנחנו עושים מערוץ אחד מתוך עשרות אחרים בממיר?