"רצינו לתקן את החברה"

משרדה של ד"ר טל ירוס-חקק באוניברסיטה מעוטר בתצלומים של שלושת ילדיה. הארונות מכוסים בציורים שצייר הבן הצעיר. כל הסטודנטים בחוג לריפוי בעיסוק מכירים אותה, אבל לא רק מפני שהיא ראש החוג. בעשרה בינואר השנה ניצחו ירוס-חקק (47) וזוגתה אביטל במשפט מייגע נגד מדינת ישראל, שהתחיל ב-1997. פסק הדין התקדימי קבע כי כל אחת מהן תוכל לאמץ את ילדי השניה, ובכך הכיר לראשונה במשפחה לסבית בישראל. במהלך 16 השנים שהן חיות יחד, הביאו טל ואביטל, בספירה משותפת, שלושה ילדים (מתרומות זרע אנונימיות): אראל (14), יהל (10) ויובל (8). כששואלים אותן מי של מי הן מיד קופצות, כי שתיהן האמהות של שלושתם. "הכרנו לפני 16 שנה בארגון 'קלף' (קהילה לסבית פמיניסטית - ת.נ), שבו היינו שתינו פעילות", מספרת ירוס-חקק. "כשהחלטנו להקים משפחה זה היה די מפחיד בתקופה ההיא. יצאתי בארון בגיל 29, במהלך שנה שבה הייתי בארצות הברית. בגלל שהייתי רחוקה מהמשפחה, אז היה לי יותר קל. כשחזרתי לארץ עדיין הייתי צריכה לעבור את תהליך היציאה למשפחה ולחברים. היום, מהמקום שבו אני נמצאת, קשה לי לשחזר את אותה ההרגשה. היום יותר קל להומו או ללסבית לצאת מהארון. את רואה בני שש עשרה שיודעים שהם הומואים, זה לגיטימי לדבר על זה בבית הספר, יש מועדונים. אצלנו זה היה בחשאי. אחת לחודש היתה איזו מסיבה שבה אפשר לפגוש אנשים כמוך. לאמא שלי היה מאד קשה עם זה. אבל אז היא עשתה תפנית של מאה שמונים מעלות, והיום היא הנלהבת ביותר מכולם, והקימה את ארגון ההורים של הומואים ולסביות 'תהילה'".
איך הגיבו הסטודנטים שלך לפסק הדין?
"בהתחלה היה צו איסור פרסום של השמות שלנו, אבל אז הצו בוטל וזה פרץ בבום. למחרת באוניברסיטה נכנסתי לכיתה ומחאו לי כפיים. זה היה מאד מרגש. אחר כך אנשים באו אלי ואמרו לי - 'כל הכבוד'. קיבלתי המון תגובות אוהדות, אבל אני מניחה שמי שקשה לו עם זה לא אומר לי דבר. גם ברחוב זיהו אותי מהתמונות בעיתונים. כשהסיפור התפרסם בינואר, זה היה שבוע מטורף. אנשים זרים השיגו את הטלפון שלנו וצלצלו הביתה. שלחו זרי פרחים ומברקים. אבל הרגע הכי מרגש היה כשהשופט אהרון ברק הקריא את פסק הדין. זו הייתה תחושה שכל המאמצים שעשינו בשמונה השנים האחרונות רוכזו לתוך הרגע הזה. זה ארך בדיוק שתי דקות, אבל ברגע שהוא אמר "טל ואביטל נגד מדינת ישראל" הבנו שהוא הסיר את צו איסור הפרסום, ועורכת הדין אמרה שזה סימן טוב. היינו צריכות רוב של חמישה מתוך תשעת השופטים. בסוף היו שבעה בעדנו, וגם זה היה מאד מרגש. זו הרגשת אופוריה. כשהתחלנו במאבק לא האמנו שזה יסתיים כך. חשבנו שאנחנו דון קיחוטה שנאבק בטחנות רוח".

ההחלטה להתחיל במאבק החלה מתוך תחושה חזקה של אפליה. "זה התחיל בהרגשה שאנחנו משפחה, ושיש שתי אמהות, אבל הילדים שלנו מופלים לרעה. החלטנו שזוהי טובת הילד, שיקבל הכרה הן בהיבט הרגשי - הביטחון במשפחה וההכרה של החברה - והן בהיבט הכלכלי. אבל למעשה חיכינו שהילד השלישי שלנו ייוולד, כדי שנעשה כבר אימוץ לשלושתם ביחד". לאחר שפנו לראשונה לבית המשפט לענייני משפחה, נדחתה בקשתם לאימוץ, ואולם ב- 99' הן קיבלו אפוטרופסות הדדית, אבל "זה לא סיפק אותנו, כי זהו תהליך הפיך. כלומר, אם אנחנו נפרדות, אחת יכולה להחליט שהשניה לא תראה את הילדים. בנוסף, האופוטרופסות מסתיימת בגיל 18. גם בחיי היום יום זה לא הספיק: כשאביטל הלכה למשרד הפנים לא איפשרו לה לטפל בבן שאני ילדתי. אז ערערנו לבית המשפט המחוזי והפסדנו בדעת מיעוט". בשלב הבא התגלגל התיק לבית המשפט העליון. בעתיקה הדגישו השתיים, באמצעות עו"ד עירא הדר, כי בקשתן אינה להכיר בהן כבנות זוג או להכיר בתא משפחתי חד מיני, אלא לאפשר לכל אחת מהן לאמץ את ילדיה של האחרת, מתוקף חריג בחוק האימוץ, המאפשר אימוץ על ידי הורה אחד למען "טובת הילד" ובהתקיים "נסיבות מיוחדות". בפסק הדין הסופי הדגישו השופטים שוב ושוב כי אין בהחלטה כדי לתת לבנות הזוג סטאטוס משפטי של משפחה. אולם למרות ההבהרות, התקבל פסק הדין מבחינה ציבורית כצעד ראשון להכרה משפטית בזכויות זוגות חד-מיניים. דעת הרוב, שאותה הוביל הנשיא אהרן ברק, התמקדה בצורך לקבל החלטה פרגמאטית המתבססת על טובת הילד. השופטים אליהו מצא ואדמונד לוי, בדעת המיעוט, קבעו כי מתן צו אימוץ לכל אחת מבנות הזוג כמוהו כהכרה בתא המשפחתי החד-מיני, ויצירת סטאטוס משפטי חדש שהוא עניין למחוקק ולא לבית המשפט.
תיארתן לעצמכן שהתהליך יהיה כל כך ארוך?
"שיערנו שזה ייקח הרבה זמן, אבל לא ציפינו שזה יקח שמונה שנים. לא חשבנו שגלגלי הצדק עובדים כל כך לאט. אחרי המחוזי היתה לנו דילמה, כי אם פונים לבית המשפט העליון והוא מסרב, זה עלול לסתום את הגולל גם על משפחות נוספות. הרגשנו שמוטלת עלינו אחריות כבדה".
להישאר מקובע. תפקידו הוא לפרש את החוק בהתאם למציאות החברתית, וזה מה שהוא עשה".
את באמת מזהה שינויים בנושא הזה בחברה הישראלית?
"ככל שהשנים עברו חלו הרבה תמורות בחברה. בהתחלה, כשיצאתי מהארון והקמתי משפחה, לפני 15 שנה, זה היה מוכר רק בקרב החבר'ה, עם המון פחדים וחששות. היום זה שונה. היו כבר הרבה תקדימים משפטיים לטובת הקהילה ההומו-לסבית, כמו צו הירושה לפיו הותר לזוג חד-מיני לרשת את כספי בן הזוג, או אימוץ בחו"ל של לסביות שהוכר פה בארץ. גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אמר שצריך לתת לקהילה זכויות, אמנם בנוגע לרכוש ולא לאימוץ אבל גם זה היה חיובי. כשהתחלנו את המשפחה, לא היתה עוד משפחה כזו. זה לא היה ברור ומובן: איך הילד יקרא לכל אמא, מה להגיד לגננת. ואיזה ספרים לקרוא לו - על משפחה עם אבא ואמא? היום יש כל כך הרבה משפחות כמונו, ויש להם איפה לשאול ולקבל תשובות".
מה זה אומר להיות ילד עם שתי אמהות?
"אני חושבת שכבר מההתחלה הילדים שלי הבינו שמשהו אצלנו שונה. זה קורה מהרגע שילד מתחיל לחקור את העולם ולראות משפחות אחרות, עם אבא ואמא. כשאראל נולד, חיפשנו ספרים על משפחות עם אמא ואמא בעברית ולא היו, אז היינו מתרגמות מאנגלית. כשהם היו קטנים, הרגלנו אותם לקרוא לאחת מאיתנו 'אמא' ולשניה 'אמא'לה'. עכשיו הם קוראים לשתינו אמא. כשאנחנו מתבלבלות, הם קוראים לנו גם בשם הפרטי. בגן הילדים סקרנים ושואלים שאלות כמו - 'מה, אין לך אבא?', או שאומרים - 'בטח אחת האימהות לא אמיתית'. חלק מהילדים אומרים שאמא שלהם אמרה שזה לא יכול להיות. אבל הם לא נתקלו בהתנכלויות ממש".
יש אנשים שיטענו שאצל ילד שגדל בלי אבא נוצר חסך מסוים. מה את אומרת על הטענה הזו
"בתור חוקרת, קראתי הרבה מחקרים על ילדים בוגרים של משפחות לסביות בארצות הברית. בכל המחקרים לא נמצאו הבדלים בינם לבין ילדים של משפחות הטרוסקסואליות, לא מבחינה רגשית, לא בזהות המינית, לא בנטייה המינית ולא ביכולות החשיבה. ההבדלים שמצאו נבעו לא מהמבנה המשפחתי אלא מהקשרים שבתוך המשפחות. איפה שיש סביבה תומכת יותר, הילדים מפותחים וחזקים יותר. מבחינת המחקר הפרטני הקטן שלי בבית, אני רואה שהילדים שלי בריאים מאד, פיסית ורגשית".
לא מזמן נסעו ארבעה זוגות ישראלים חד-מיניים לקנדה להתחתן, ומשרד הפנים מסרב עכשיו להכיר בנישואים. אתן רוצות להתחתן?
"אני ואביטל לא חסידות של ממסד הנישואין. אני מאמינה בזכות הבחירה, ולכל זוג צריכה להיות הבחירה אם להינשא או לא. מפריע לי שיש זכויות שניתנות רק לזוגות נשואים. אבל האגודה לזכויות האזרח עובדת על הכרת המדינה בנישואים חד מיניים, ולדעתי זהו המאבק הגדול הבא".