זולפא אל חוסייני על הריקנות שיביא סיום הכיבוש הישראלי

תאמינו או לא, אבל השבוע במהלך שיחה עם מספר חברים, אמר פתאום אחד מהם, עבדאלרחים: "חבר'ה, אני לא יודע מה יקרה לנו אחרי ההתנתקות".שאלתי אותו בלעג "מה, תתגעגע?" ולהפתעתי הוא ענה "כן! אני לא יכול לתאר לעצמי את החיים שלנו אחרי ההתנתקות. הם, הישראלים, ישאירו ריקנות, מאחוריהם: לא יהיו עוד מחסומים שיעמידו אותנו בטורים ארוכים בין עזה ורפיח, נתגעגע להפגזות ולירי הממושך וההפצצות מכיוון ציר פילדלפי לבתי האנשים".

דבריו של עבדאלרחים כנראה היכו אותנו בהלם, כי אף אחד לא ענה לו, אבל למה בעצם? אם משום שהדברים האלה כל כך מופרכים שלא היה בכלל להתחיל ולהתווכח איתם, ואם משום שלהיפך: הם מבטאים את תחושת הבטן של כל אחד מאיתנו. לאחר מכן חשבתי שכל שינוי דרסטי הוא מפחיד, ועבדאלרחים פוחד מהרגע בו חייו יתרוקנו מהדבר שהעסיק אותנו באופן יומיומי ושלט בנו - הכיבוש. הרגשה דומה היתה להרבה אנשים לאחר שההפגזות הישראליות מהאוויר, מהיבשה ומהים פחתו, כולם כאילו חיכו כל יום ל"מנת היום הישראלית". אני כותבת את הדברים האלה בצער, אבל נראה שהאנשים התרגלו לגרוע מכל, לכיבוש.

וכאן כדאי אולי לציין שהפלסטינים לא תולים את כל בעיותיהם בכיבוש, על אף שהוא משחית והרסני. אבל כל פלסטיני מנסה, לפחות באופן אינסטינקטיבי, להתגבר על הקושי ועל אכזבות הגורל. ישראל, מצידה, פעלה באופן שיטתי לאורך כל שנות הכיבוש לגרום לתלות של הפלסטיני בה: בתחום העבודה, במזון, בחקלאות, בבריאות ובכל צורך חיוני אחר. כך לדוגמא, כשאדם רוצה לבנות את ביתו בעזה, הוא תלוי בחומרי הבניין שמגיעים מישראל. אבל גם כשהמחסומים סגורים ישראל מונעת ייבוא חומרי בניין ממקורות אחרים, או שהיא מרשה להעביר רק טונה אחת.

כבר מסוף השבוע שעבר האנשים כאן עקבו בדריכות אחר האיומים של קבוצות יהודיות קיצוניות להיכנס לרחבת מסגד אל אקצה. תהלוכות המוניות התקיימו ברחובות הערים ברצועה כבר מיום שישי. המצב היה מתוח כמעט עד למקסימום, ואפשר היה לראות בעיניהם של המפגינים שהם נחושים להגן על המסגד בפני כל פגיעה או איום, במיוחד שמדובר במקום קדוש לכל המוסלמים והנוצרים, ולא לעם הפלסטיני לבדו.

אני אישית צפיתי את מה שקרה בסופו של דבר, כי הרי אריאל שרון למד את הלקח מהשיעור שהוא עצמו נתן לאהוד ברק, כשהוא, כאיש ימין, דחק הצידה איש מרכז (ברק). התגרותו של שרון ברגשות המוסלמים כלפי מסגד אל אקצה היתה אחד הגורמים שהציתו את האינתיפאדה. על כל תגובה פלסטינית הגיעה תגובת נגד ישראלית, ועל שני הצדדים השתלט הרחוב הימני הקיצוני. הימין הקיצוני בישראל בחר בשרון לשלטון וכיום, כאשר דווקא הימין הוא שמאיים על שלטונו, שרון יודע לשחק את המשחק טוב מאוד ולא ירשה לקיצוניים ממנו לעלות למסגד אל אקצה.

מי שניסה לקבל אינפורמציה מהטלוויזיה לגבי מה שקורה באל אקצה לא הצליח, משום שכל הערוצים הלוויניים השתבשו. זו תופעה שאנחנו מכירים כבר כמה שנים: כאשר מטוסים או מסוקים ישראלים טסים בשמי עזה, כל התחנות הנקלטות דרך הממיר הדיגיטלי משתבשות. לבסוף הצלחנו לצפות בחדשות ערוץ 2 בשבת, וראינו כתבה של רוני דניאל בה נאמר שברפיח אין שום סימן להתנתקות: פעילות הצבא אינטנסיבית כתמיד ונבנית חומה בטון בציר פילדלפי. בדיווח שלו נדחקה לחלוטין הריגתם של שלושה נערים פלסטינים בידי כוחות הכיבוש הישראלי הנמצאים בציר פילדלפי. נערים אלה שיחקו כדורגל במגרש ליד הבית שלהם, סמוך לעמדות הצבא. בניגוד למה שנטען בישראל, הם לא היו חמושים: עובדה שלא מצאו עליהם כלי נשק אחר כך, מה עוד שאם היו עליהם מטענים הירי היה צריך לפוצץ אותם לגמרי, ולא זה היה מצב הגופות שנמצאו. ההרג הזה פגע קשות במורל של האנשים כאן, שהאמינו שההודנה שהפלסטינים עשו כדי לזכות בהקלות מצד הישראלים עלתה על שרטון, מה שמלמד שישראל מתחמקת לחלוטין מכל מחויבות שמוטלת עליה. וכמו בגן ילדים, כשאשר מה שילד אחד אוכל, גם האחרים מיד רוצים, הארגונים החמושים הפלסטינים ירו קסאמים, במחאה על הרג הנערים, וגם על היעדרה של תגובה מצד הממשלה הפלסטינית, או הקהילה הבינלאומית כלפי לפורענות הישראלית. ישראל בעצם נוהגת בפלסטינים כמו אם אלימה, שרוצה להעניש את בנה על משהו שעשה אז היא מרביצה לו קשות וכשהוא מתחיל לבכות מרוב כאב אז היא אומרת לו "ששש, אל תפתח את הפה".