פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההיסטוריה של תוכנית ההתנתקות

      התוכנית שהרעידה את יסודות החברה הישראלית ככלל, והימין בפרט, לא נולדה ביום אחד. מי הציע אותה ראשון, ואיך הגענו עד הלום?

      תוכנית ההתנתקות, המכונה התוכנית של ראש הממשלה, אריאל שרון, שינתה ללא ספק את המפה המדינית-פוליטית בישראל, כנראה לתמיד. העיסוק היומיומי ביוזמה הצליח קצת להשכיח היכן היא נולדה והאם שרון הוא באמת אביה.

      בבחירות 2001 לראשות הממשלה, שנערכו עדיין בצל פריצת אינתיפאדת אל-אקצה והעמדות הפוליטיות המסורתיות: אהוד ברק ניסה לשמור על כסאו תחת הסיסמא "אנחנו כאן, הם שם" וקרא להשלים את גדר הביטחון באופן שיספח 7-8 אחוזים משטח הגדה המערבית, תוך שמירת רוב המתנחלים בתוך תחום הגדר - ובמקביל לנסיגה ישראלית באופן חד צדדי משאר השטח. היתה זו הפעם הראשונה שגורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית קרא לעזיבה חד-צדדית של שטח כלשהו שנכבש ב-1967. בשלב זה אריאל שרון עדיין דחה כל רמז לצעד חד צדדי. שרון זכה לניצחון מוחץ.

      לאחר אותן בחירות הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית תחת הנהגתו של שרון, רק כדי להפיל אותה כעבור שנתיים. בבחירות 2003 עמד עמרם מצנע בראש מפלגת העבודה, והמצע התבסס על נסיגה החד צדדית מעזה. כמו ברק לפניו, טען גם מצנע שצעד זה יגביר את התמיכה הבינלאומית בישראל, שלא תפסיד דבר מבחינה אסטרטגית. בשלב זה המשיך שרון לדבוק בטענה ש"דין נצרים כדין תל אביב", כפי שהצהיר שנה קודם.

      אולם מיד לאחר ניצחונו בבחירות, בו הכפיל את כוח הליכוד בכנסת מ-19 ל-38 מנדטים, לעומת העבודה שצנחה ל-19, ביצע שרון תפנית חדה שגרמה לרבים מתומכיו לאורך השנים להרגיש נבגדים. בנאום שנשא בלטרון הצהיר שרון כי "אנחנו מוכנים לתת לפלסטינים הזדמנות להגיע למדינה". הימין בישראל היה בהלם, השמאל היה סקפטי וממשל בוש בוושינגטון היה מאושר. באפריל 2003 הודיע בוש על "מפת הדרכים לשלום", שקראה גם היא, לראשונה מצד ממשל אמריקאי, למדינה פלסטינית עצמאית.

      אולמרט מפריח "בלון ניסוי"

      בתחילת דצמבר 2003 התראיין אהוד אולמרט, המשנה לראש הממשלה ואחד מהשרים המקורבים ביותר לשרון, לידיעות אחרונות והתבטא בעד נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, בעיקר מסיבות דמוגרפיות. כמו רוב התבטאויותיו של אולמרט, גם זו פורשה כ"בלון ניסוי" שמפריח שרון באמצעות מקורבו.

      הימין טרם הספיק להתאושש מהמהלומה – המשנה לראש הממשלה מכריז בראש חוצות על תמיכה בעיקרי השמאל – וכבר שבועיים לאחר מכן, ב-16 בדצמבר, הודיע שרון מעל בימת כנס הרצליה, כי בכוונתו להוביל מהלך של התנתקות חד-צדדית. בנאום זה הציג שרון את המהלך כאלטרנטיבה ביטחונית, גם אם רצויה פחות, להתקדמות מתואמת עם הפלסטינים על פי מתווה מפת הדרכים. המתנחלים טענו כי שרון מבקש באמצעות התוכנית לרצות את הפרקליטות בשל החקירות נגדו בפרשת "האי היווני" ובנוגע להלוואה שקיבל מאיש העסקים סיריל קרן, בה השתמש כדי לשלם קנס שהוטל עליו בשל עבירות על חוק מימון הבחירות. ח"כ יוסי שריד העניק לח"כ צבי הנדל (האיחוד הלאומי) את הסלוגן: "עומק העקירה כעומק החקירה".

      בשני בפברואר 2004 סעד שרון את ארוחת הבוקר המפורסמת עם יואל מרקוס מ"הארץ", במהלכה פירט לראשונה מספרים ממשיים לגבי תוכנית ההתנתקות: 17 התנחלויות ו-7,500 מתנחלים ברצועת עזה וצפון השומרון ש"יועתקו" ממקומם. באפריל 2004 התראיין שרון לאלוף בן מ"הארץ" ופרש את הסיבות שהניעו אותו ליזום את התוכנית, אולם התחמק מהסברים לגבי מה שבקרב עמיתיו לשעבר בימין נתפס כבגידה. עוד באותו חודש הקים השר עוזי לנדאו את מטה ההתנגדות להתנתקות – הידועים בכינוי "המורדים" - שמספרם נע סביב 13 חברי כנסת מהליכוד, אולם השתנה בהתאם לנושא ההצבעה ולגזרים שהציע להם ראש הממשלה.

      שרון מובס ומתעלם

      במטרה להפחית את המחאות על חוסר הלגיטימיות של התוכנית ועל הסטייה מעקרונות הליכוד, הסכים שרון להעמיד את התוכנית להצבעה במשאל בקרב מתפקדי הליכוד, שנקבע לשני במאי 2004. אולם שרון, שהיה עסוק בחקירות בנוגע להתנהלותו הכספית, לא הצליח להרים קמפיין שטח ראוי לשמו – לעומת המתנחלים שעברו מבית לבית בין חברי המרכז והצליחו לשכנע אותם להתנגד לתוכנית. בניגוד לתחזיות, שרון הובס במשאל בתוצאה 60%-40%, אולם הוא התעלם מהתוצאות והמשיך לקדם את התוכנית.

      הזעם בימין, שצבר תאוצה מאז פרסומה של תוכנית ההתנתקות, עלה מדרגה לאחר שראש הממשלה סירב לקבל את הכרעת חברי המרכז של מפלגתו. בינתיים הורו סקרי דעת קהל כי הציבור הרחב תומך בתוכנית. כך לדוגמא בסקר "ידיעות אחרונות" שנערך יומיים לאחר המשאל בליכוד, הצהירו 62% מהציבור על תמיכה בתוכנית, כולל רוב מבין אלה שהזדהו כתומכי ליכוד.

      השלב הבא, ב-6 ביוני 2004, היה אישור תוכנית ההתנתקות בממשלה, שהושג רק לאחר פיטוריהם של השרים ממפלגת האיחוד הלאומי, אביגדור ליברמן ובני אלון, יומיים לפני ההצבעה. חברי המפד"ל איימו אף הם להתפטר, והדבר נמנע רק בזכות ניסוח שקבע כי "אין בהחלטה זאת כדי לפנות יישובים". השרים יצחק לוי ואפי איתם לא הסתפקו בנוסח ההחלטה, והתפטרו בכל זאת מהממשלה. בהמשך הקימו השניים סיעה נפרדת בשם "התחברות". במקביל השיג שרון את תמיכת נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, בכך שגם בהסדר קבע יישארו גושי ההתנחלות ביהודה ושומרון בתחום מדינת ישראל.

      בספטמבר 2004 החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי על שורה של צעדים לקידום תוכנית ההתנתקות. בין השאר הוחלט כי משרד המשפטים יגיש לוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק ליישום החלטת הממשלה המקורית, הוא חוק פינוי פיצוי. עוד הוסמכה מינהלת ההתנתקות, שהוקמה באמצע יולי והחלה בפעילותה חודש לאחר מכן, לתת מקדמות לפיצויים למתנחלים המיועדים לפינוי. לראשות מינהלת ההתנתקות מונה יונתן בשיא, איש הקיבוץ הדתי, שדה אליהו.

      ההתנתקות מגיעה לכנסת

      ב-26 באוקטובר 2004 אישרה הכנסת ברוב של 67-45 את תוכנית ההתנתקות. השר ללא תיק עוזי לנדאו וסגן שר התמ"ת מיכאל רצון, הצביעו נגד התוכנית, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה. השרים בנימין נתניהו, לימור לבנת, דני נוה וסילבן שלום איימו להצביע נגד, במה שלימים נודע כ"ליל ה(כמעט) פוטש", אך לבסוף הצביעו בעד.

      ב-7 בנובמבר 2004 החליטה המפד"ל, כבר בראשות זבולון אורלב, לפרוש מהקואליציה בשל סירובו של שרון להיענות לאולטימטום שלהם שדרש לקיים משאל עם או בחירות.

      בדצמבר 2004 פירסמה מועצת יש"ע את "איגרת ולרשטיין", בה קרא ראש המועצה האזורית בנימין, פינחס ולרשטיין, לציבור "להפר בהמוניו את חוק הטרנספר, ולהיות מוכן בהמוניו לשלם את מחיר ההליכה לכלא". ארגוני ימין פתחו בהחתמה המונית של חיילי מילואים וסדיר על סירוב להשתתף בפינוי, ונפתח דיון ציבורי על גבולות המרי האזרחי של מתנגדי ההתנתקות. בסוף ינואר השתתפו כ-130 אלף איש בהפגנה הגדולה האחרונה (נכון לכתיבת שורות אלה) של מתנגדי ההתנתקות, מול קריית הממשלה בירושלים.

      ב-14 בפברואר 2005 אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת את חוק פינוי-פיצוי והעבירה אותו להצבעה במליאה בקריאה שניה ושלישית. ב-16 בפברואר 2005 אושר במליאת הכנסת חוק יישום תוכנית ההתנתקות, שכונה גם חוק "פינוי-פיצוי", שמטרתו להסדיר את פינוי הישובים ופיצוי הזכאים והגדיר את כל הפרמטרים והמונחים הרלוונטיים. הפיצויים למפונים הוגדלו בוועדת הכספים של הכנסת ל-4.3 מיליארד שקלים, במקום כ-3 מיליארד בלבד. בחוק הוכנסו מספר שינויים נוספים לפני אישורו: קיצור העונש לישראלי שייכנס לשטח המיועד לפינוי, משלוש שנים לשנתיים בלבד וביטול הסעיף הקובע עונשי מאסר על התקהלות בלתי חוקית בשטחים המיועדים לפינוי. כמו כן הוקל עונשו של ישראלי המתגורר בשטח מפונה ונשאר בו אחרי המועד שנקבע.

      בינתיים פתחו מתנגדי ההתנתקות במסע ציבורי למען עריכת משאל-עם בנוגע לתוכנית ההתנתקות. במקביל להחרפת ההתבטאויות נגד התוכנית ויוזמיה, הבטיחו ראשי מועצת יש"ע ודומיהם כי אם ייערך משאל ורוב הציבור יצביע בעד התוכנית – הם יקבלו את הדין. הנושא עלה לדיון בכנסת וב-28 במרץ 2005 היא דחתה ברוב מוחץ של 72-39 את הצעת החוק לעריכת משאל עם בנושא. יום למחרת אושר בכנסת תקציב המדינה, ובכך הובטח המשך כהונת הממשלה. שלושה חודשים לפני תחילת ביצועה של התוכנית, הכריזו המתנחלים על "העברת המאבק לרחוב".