קריוס וקקטוס

כשהבואינג 777 של בריטיש נפרד מהמסלול של בן גוריון, יכולת לראות למטה את הבולדוזר הראשון שהתחיל לגלח את הקרקע לקראת לידתו, אי שם בעתיד, של טרמינל שלוש. כן, הסיפור הזה התרחש בפרק הסיום של המאה שעברה. עמוק בתוך כורסאות העל של מחלקת הביזנס ישבנו שלושתנו.

א', המפיק שהיה מרוצה מעצמו ובצדק, כי לפני חצי שעה שידרג אותנו במהלך ספונטני מבריק מסתם תיירים במחלקת הסרדינים, לאנשי עסקים הנידונים לשמפניה וסלמון. ר', הארט שהיה מרוכז בקריאת המישלן ומירקור מסעדותיו של מרקו פייר ווייט בלונדון, אותן נואיל לכבד בנוכחותנו. ואני, עם חבילת התסריטים אשר נשאתי איתי, והייתי משוכנע כי הם יצעידו אותי מלונדון, דרך שער הניצחון בפאריז לעבר קאן ומעבר לתהילת העולם המצפה לי בזכותם. ארבעה ימים מאוחר יותר, בטיסה הביתה, התברר שקצת טעיתי. צילמנו זבל.

היה לנו קאסט אנגלי חלומי של שחקני על שיכולים היו להיוולד רק בארץ של ג'ון קליז ואמה תומפסון. היה לנו במאי אירי עם הומור בריטי, שיכולת למצוא את השם שלו חתום על סרט אחד או שניים כמעט בכל מהדורה של שוטס. היה לנו לקוח שסמך עלינו ושלח אותנו למשימה הזו בביטחון שמדובר בהצלחה שעוד ידברו עליה, והיו לנו תסריטים שאותם שמרתי במגירה ממודרת ונעולה בקוד סודי במשך שנתיים וחיכיתי ללקוח הגיבור שיעז להוציא אותם לפועל. היו לנו גם שתי בעיות. הראשונה התגלתה לי מיד ביום הצילום. השנייה התבררה לי רק בחלוף שנים.

"אסור לכם לדבר עצמאית עם הבמאי. הוא רוצה לעבוד בשקט" - זו היתה ההוראה אשר הונחתה בנימוס אנגלי על הנייטיבז לקראת יום הצילום שהתחיל בשבע בבוקר. כמובן שצייתנו כמו כלבלבים מאולפים. מי אנחנו, האפסים, שנתווכח עם האנשים שבמו ידיהם המציאו את ההומור, נכון? אבל בשמונה ועשרה ר' ואני הבטנו זה בזה והחלפנו בינינו מחשבות מודאגות שקטות. בעשרה לתשע החלטנו להפר את החוק הבינלאומי ולקום אל פ' הבמאי. בתשע וארבעים ידענו שלאדם הזה אין את הידע הדרוש על מנת לביים סרט חתונה. באחת עשרה ורבע נטלנו את הפיקוד על איזור האסון.

מאז אותו יום נמהר עם פ', לא התקרבתי לבמאים זרים. אני לא עונה לטלפונים של רידלי סקוט, וסם ריימי התייאש והפסיק להטריד אותי במיילים. אבל זה לקח לי עוד כמה שנים של הפנמה כדי להבין שהבעיה האמיתית שלנו היתה התסריטים שכתבתי. הם היו בעלי פוטנציאל להיות מבריקים משום שהם נכתבו כמו תסריטים רעים במתכוון. מן הפוך על הפוך להטוטי שכזה, אשר מציג סרט לכאורה רע, וכל זאת במטרה לחדד בעצם מסר של מצויינות בעניין אחר. אבל כדי להצליח עם מתכון טריקי כזה, אתה צריך לשלוט לחלוטין בז'אנר. להיות הצ'יף. הגורו. המאסטר. ואני הייתי לא יותר מאשר סטאז'ר עם יומרות ואמביציה. במילים אחרות הזמנתי את עצמי לקפוץ ראש מהמקפצה הכי גבוהה, אבל דאגתי לרוקן מראש כל טיפה של מים מהבריכה.

הסרטים ירדו מהמסך מהר מאוד. הלקוח המשיך להיות טוב אלי, וגנז אותם כדי לחסוך את החרפה המשודרת מעצמו ומהמשרד בו עבדתי. המוצר שפירסמנו מת אחרי שנה. ר' ואני נותרנו חברים, אבל מעולם לא הזכרנו את הנסיעה ההיא. עם א' טסתי לאחרונה שוב. לא ללונדון, לבודפשט. לא בבריטיש, במאלב. לא בביזנס, באקונומי.


הכותב הוא סמנכ"ל קריאייטיב ושותף בגלר נסיס