עשה את שלו - ג'לאל טלבאני

לפעמים אומרים על הפלסטינים שהם היהודים של העולם הערבי. הכינוי היה הולם הרבה יותר את הכורדים, אלא שהם אינם ערבים בכלל. הכורדים הם ככל הנראה עם הינדו-אירופי, ושפתם דומה במידה מסוימת לפרסית, ואיתרע מזלם להתיישב בדיוק באזור שמחולק על ידי ארבע יחידות פוליטיות, מובהקות מימים ימימה, ברחבי המזרח התיכון: מסופטומיה, אסיה הקטנה, סוריה ופרס. כתוצאה מכך, הכורדים תמיד היוו מיעוט בתוך המכלול הפוליטי שבו חיו, וכתוצאה מכך הם נחשדו, דוכאו או נדחקו לשוליים – למעט אותה תקופה קצרה בתקופת מסעות הצלב, בה היתה חמולת האיובים דומיננטית בחיי הח'ליפות הערבית.

והנה, 800 שנה ויותר לאחר צלאח א-דין, שוב תופס כורדי את מקומו בראשות המדינה שבגדד היא בירתה. ג'לאל טלבאני מונה השבוע, כצפוי, לתפקיד נשיא עיראק – תפקיד עם מעט סמכויות, אבל חשיבות סמלית רבה מאד.

טלבאני נולד ב-1933 ובגיל 13 הצטרף לחוגי הפעילים למען הכורדים ולמען חברה חופשית יותר. ג'לאל הצעיר התקדם בהירארכיה של הארגון ובשנות ה-60' הפך למפקד העליון של כוחות ה"פשמרגה" הכורדיים, שהתקוממו נגד הדיכוי של השלטון המרכזי הערבי בבגדד.

בשנת 1974, למרות הכרה תקדימית של השלטון המרכזי בבגדד בכורדים כישות לאומית נפרדת, סירב טלבאני לקבל את האוטונומיה המדוללת שהציע סגן הנשיא דאז, סדאם חוסיין. טלבאני המשיך במאבק המזוין, תוך שהוא מתפלג מ"המפלגה הדמוקרטית הכורדית" בהנהגת מולה מוסטפה ברזאני הוותיק, ומקים את "האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן".

לאורך שנות ה-70' וה-80' נחלו כוחותיו של טלבאני הצלחות רבות נגד הצבא העיראקי, ובעצם הפקיעו את הרי כורדיסטן משליטתו המעשית של השלטון בבגדד, תוך שגם הפלג של ברזאני מצטרף אליהם החל משלב מסוים, ומדינה אחת בשם ישראל מספקת לא מעט סיוע. ב-1988 הצליח סדאם חוסיין, אז כבר רודן ולא סגן, לדכא את המרד הכורדי, לאחר שסיים את המלחמה מול איראן והתפנה להפציץ את חלבג'ה הכורדית בנשק כימי. טלבאני סימל את השאיפה הכורדית לעצמאות במידה כזו שלאחר ניצחונו הציע סדאם חנינה לכל המורדים הכורדים, למעט ג'לאל טלבאני.

ב-1991, לאחר תבוסת סדאם במלחמת המפרץ, חידשו הכורדים את מאבקם המזוין, ובחסות הגבלות הטיסה שהטיל האו"ם ואכפה ארה"ב על סדאם, הצליחו לייסד אוטונומיה דה-פאקטו ברובו המכריע של החבל הכורדי בעיראק. באמצע שנות ה-90' התלהט מאבק בין טלבאני למסעוד ברזאני, בנו של מוסטפה, על השליטה בישות העצמאית למעשה בצפון עיראק. התוצאה היתה מלחמת אזרחים אומללה, שנמשכה מ-1994-1996 ועלתה בחייהם של אלפים. רק ב-1998 חתמו שני הצדדים על הסכם שלום והואילו לחלוק ביניהם את השלטון.

לאחר הפלישה האמריקאית המשיכו שני הפלגים לשתף פעולה באופן מלא, ואף הרכיבו יחד רשימה לבחירות (שכללה גם כל מפלגה כורדית אחרת, ממפלגות איסלאמיות ועד קומוניסטיות). מינויו של טלבאני לנשיאות פירושו שברזאני ימונה לשר בכיר, ובסופו של דבר כנראה ישפיע יותר. אבל מבחינה סמלית, העובדה שלתפקיד נשיא עיראק מונה האדם היחיד שסדאם חוסיין לא היה מוכן לסלוח לו אפילו למראית עין (והוא אולץ גם לצפות מהכלא בהשבעתו), פירושה שיצפון העתיד אשר יצפון, עיראק לעולם כבר לא תהיה כשהיתה.