פרופורציות – תולדות הסכסוך באוגנדה

ב-1903 העלה חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הצעה בפני הקונגרס הציוני: להקים את מקום המקלט של עם ישראל באוגנדה שבאפריקה, שם הציע לו הכובש הבריטי שטח נאה. לדעתו האירו-צנטרית להדהים (שלא לומר גזענית) של הרצל, יתרונה הגדול של אוגנדה היה, שהשטח ריק! כלומר, לא בדיוק ריק, יש בו אפריקאים, אבל הם כידוע - לא נחשבים.

הלך הרוח הזה הוא כנראה הגורם לכך שרק ב-2004, 17 שנים לאחר תחילתו של אחד הסכסוכים הזוועתיים ביותר המתחוללים כיום על פני כדור הארץ, הואיל בטובו ארגון האומות המאוחדות לשים לב לשפיכות הדמים ולפשעים המחרידים המתחוללים בארץ שמדרום לסודן, ולהשמיע קול מחאה.

לפני הגעת האדם הלבן לאוגנדה היו בה כמה ממלכות. הגדולה שבהן, "בוגנדה", ניהלה קשרי מסחר עם הערבים של סודן וצפון אפריקה. במאה ה-19 הגיעו הבריטים והשתלטו על האזור. ב-1962 זכתה אוגנדה בעצמאות, וב-1971 תפס בה את השלטון אחד בשם אידי אמין דאדא, טיפוס צבעוני ומלא רהב בן שבט הקקווה, שבהתחלה היה החבר הכי טוב של מדינת ישראל באפריקה, אך בהמשך החליט שדווקא בצד הערבי יותר נעים לו. תפנית זו ביחסו היא שגרמה לכך שנאלצנו לשלוח מיטב בחורינו לשחרר מנמל התעופה של הבירה דאז, אנטבה, את נוסעיו של מטוס אייר פראנס שחטפו החברים החדשים שלו. בין לבין עלה שלטונו של דאדא בחייהם של כ-300 אלף אוגנדים.

ב-1979 הודח אידי אמין על ידי פלישה מטנזניה השכנה, ואת השלטון תפס בסופו של דבר מילטון אובוטה. אובוטה הודח ב-85' על ידי טיטו אוקלו, בן לשבט אצ'ולי מצפון אוגנדה, שהודח בתורו על ידי יאוורי מוסבני מדרום-מערב המדינה, ששולט עד היום.

שלטונו של מוסבני עורר דאגה רבה בקרב בני שבט אצ'ולי, שחרדו לגורל שליטתם המסורתית בצבא. את נס המרד הרימה אישה בשם אליס אאומה, רופאת אליל משבט אצ'ולי, שטענה כי רוח בשם לקוואנה ציוותה עליה לזנוח את הריפוי ולעצור את שפיכות הדמים של השלטון. אאומה הקימה את "תנועת הרוח הקדושה" ובתחילה רשמה ניצחונות מרשימים נגד כוחות הממשלה, כשהיא אוספת לצדה בני שבטים אחרים ומתקדמת לעבר הבירה החדשה, קמפלה. אאומה הובסה בשולי קמפלה על ידי הרעשה ארטילרית כבדה. היא נמלטה, וכיום היא מתגוררת במחנה פליטים בקניה וטוענת שלקוואנה נטש אותה.

אחד מהלוחמים לצדה היה קנאי דתי בשם ג'וזף קוני, שפיתח פרשנות ייחודית לעשרת הדיברות ולתורת קץ הימים הנוצרית. הוא הגיע למסקנה שעליו לטבוח בכל מי שלא יסכים לחיות לפי שיטתו, ולטהר את אוגנדה בדם.

קוני הקים את "צבא ההתנגדות של האל" (Lord’s Resistance Army, או LRA) בשנת 1987. עד תחילת שנות ה-90' היה המרד של קוני מצומצם בהיקפו, אך הוא התרחב בעקבות כישלונה של "מתקפת הצפון" של הממשלה, שביקשה לחסל את ה-LRA. הממשלה נקטה שיטות שרירותיות ואכזריות, שרק הגבירו את השנאה כלפיה בקרב בני האצ'ולי, למרות שאלה החלו להתעייף במקביל גם מהאכזריות של ה-LRA. ב-1994 נכשלו שיחות השלום בין הצדדים ביוזמת השרה בטי ביגומבה, שמונתה לתפקיד "מתווכת שלום לצפון אוגנדה" עוד ב-1988. הסיבות לכישלון השיחות היו המגעים שניהל קוני, במקביל למגעי השלום, גם עם מממשלת סודן במטרה לקבל את תמיכתה, וכן המקלות ששמה ממשלתו של מוסבני בגלגלי ניסיונותיה של ביגומבה.

באמצע שנות ה-90' התרחב המרד של קוני, שזכה בסופו של דבר לסיוע מממשלת סודן, שביקשה לנקום כך באוגנדה על סיועה למורדים האפריקאים בדרום סודן. במקביל חל שינוי מהותי באופי המאבק של ה-LRA. ג'וזף קוני השתכנע שבני האצ'ולי מסייעים לממשלה, והחל לראות באוכלוסייה האזרחית שלוחה של האויב. כאן החלו מעשי הזוועה. ה-LRA החל לפשוט על כפרים, לטבוח במבוגרים ולחטוף את הילדים לעבדות. הבנים הפכו ללוחמים וסבלים, והבנות נאנסו – כשמדובר בילדים וילדות מגיל שמונה. לפי ההערכות, כ-20 אלף ילדים נחטפו על ידי ה-LRA בעשור האחרון. אנשי הארגון חוטפים גם ילדים שסתם מתרחקים מדי מהוריהם, ובמקרים אלה הם נוהגים להכריח אותם לשוב לכפריהם ולרצוח את הוריהם.

קוני מצדיק את מעשיו בציטוט מדברי ישו, לפיהם "אם ידך תכשילך, כרות אותה, אם עינך תפגע בך, עקור אותה". לתפישתו, קורבנותיו הם העיניים והידיים של האויב הפוגעני. ברוח זו, נוהגים אנשיו של קוני לכרות ידיים, אפים, אוזניים, שפתיים ושדיים של אזרחים ואזרחיות כאזהרה לבל ישתפו פעולה עם הממשלה. רבים מהכפריים בצפון אוגנדה נוהגים לישון ביער, או בפתח בתי חולים ומבני ציבור אחרים, מחשש לפשיטות של ה-LRA.

בין השנים 95'-96' הגיעו מעשי הזוועה לממדים שכפו על התושבים להתחיל לחפש פתרון של שלום. בינתיים החלה הממשלה לכנס את תושבי צפון אוגנדה ל"כפרים מוגנים", שיקשו על ה-LRA לתקוף את האוכלוסייה האזרחית. בני האצ'ולי המתגוררים באזור לא קיבלו את הצעד בהבנה, והדבר גרם להם שלא לשתף פעולה בצורה מלאה נגד ה-LRA. סיבה נוספת לחוסר התמיכה בפעולות צבאיות נגד המורדים, היא שאלה נתפשות כאלימות נגד הקורבנות – אותם ילדים חטופים הנאלצים להילחם בשירות המורדים.

בשנת 2000 הכריזה ממשלת אוגנדה על חנינה כללית לכל מורד שיניח את נשקו ויסגיר את עצמו. המרד החל לדעוך, ובמקביל הושג הסכם שלום בין אוגנדה לסודן, דבר שהפחית את תמיכת האחרונה ב-LRA. ב-2001 הקימה ממשלת אוגנדה אזור מפורז שבו יכלו חברי ה-LRA לשהות ללא חשש, כהכנה לשיחות שלום. השיחות לא היו הרבה יותר מגישוש הדדי, ובסופן חזרו אנשי ה-LRA לבסיסיהם בדרום סודן. בכל זאת נתפשו השיחות כסימן המבטיח ביותר מאז כישלון שיחות ביגומבה בשנת 94'.

אך גם התקווה המועטה התנפצה ב-2002, אז פתח צבא אוגנדה בפעולה נרחבת נגד בסיסי ה-LRA בדרום סודן. סודן, שבעולם שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר היתה להוטה להוכיח כי היא נאבקת בטרור, התירה את כניסתם. בנוסף התחזק צבא אוגנדה בעקבות שובן של יחידותיה ממלחמת קונגו השנייה, שבדיוק הסתיימה. מוסבני סבר שזוהי הזדמנות פז לשים קץ למרד אחת ולתמיד.

אך הניסיון נכשל. כוחות ה-LRA החלו לשוב לצפון אוגנדה, ולבצע מעשי אכזריות בהיקף שלא נראה מאז אמצע שנות ה-90'. מספר העקורים מבתיהם, שירד לחצי מיליון בשנות הרגיעה היחסית, כמעט ושולש. מאז נעשו כמה ניסיונות לחדש את המגעים, ואשתקד נערכו שיחות השלום הישירות הראשונות בין הממשלה למורדים, שנכשלו. במקביל חזרו לאחרונה אנשי ה-LRA לתחביב האהוב עליהם – כריתת איבריהם של אזרחים.

יאן אנגלנד, ראש המחלקה לעניינים הומניטריים באו"ם, מגדיר את אוגנדה כאסון ההומניטרי המוזנח ביותר על ידי הקהילה הבינלאומית. אשתקד החל האו"ם לקרוא ליישוב הסכסוך. קשה לדעת מתי יואיל העולם להטריח עצמו ברצינות לשים קץ לטירוף המתחולל באוגנדה, אבל בינתיים, למרות כל הצרות, אפשר להיאנח ברווחה על שהחלטנו להקים את ביתנו על גדת הירדן, ולא על גדות אגם ויקטוריה.