בלוג עזה: לא חולמת על הווילות של המתנחלים, רק רוצה את האדמות בחזרה

בדיוק ביום שבו פנו אלי מוואלה! חדשות, בנוגע לכתיבת הבלוג הזה, ציינו ברחבי רצועת עזה את יום השנה השני למותה של רייצ'ל קורי, פעילת שלום אמריקאית שעבדה במשך שנים בעיר רפיח למען האזרחים הפלסטינים ונהרגה כאשר דחפור ישראלי דרס אותה למוות. אותו דחפור שהיא ניסתה למנוע ממנו להרוס בית פלסטיני. על עזרתה לתושבי רפיח ועל ההגנה שהיא ניסתה לספק להם מפני כוחות הכיבוש היא זכתה לתואר שאהידית מהנשיא המנוח, יאסר ערפאת. את הבלוג הראשון שאני כותבת באתר ישראלי פתחתי בסיפורה של קורי, משום שהשאלה המתבקשת היא מה גורם לבחורה צעירה להחליט לעזור לעם הפלסטיני, בעוד שהשכנים שלנו בישראל לא מסוגלים לעשות זאת?

בערב צפיתי בחדשות עם בני הבכור ושמעתי על כוונתם של קיצונים יהודים להיכנס לרחבת מסגד אל אקצה, בתגובה לתוכנית ההתנתקות. את דעתי על ההתנתקות תוכלו לקרוא בהמשך, אבל אני רוצה להבין מה עומד מאחורי המחשבה של אותם מתנחלים קיצוניים, שממילא לא עוזבים אותנו בשקט ברחבי האדמות הפלסטיניות בגדה ובעזה, ועתה מעיזים לדבר על חילול קודש הקודשים של האיסלאם ומתגרים ברגשותיהם של מיליוני מוסלמים ברחבי העולם. בימי ממשלת שרון הכל יכול לקרות, הרי הוא נתן להם את הלגיטימציה לגור, לבנות ולהתרבות על חשבון הפלסטינים ואדמותיהם. אבל אם ממשלת שרון היתה באמת רצינית בעניין ההתנתקות לפחות היתה צריכה לעצור את המתנחלים הקיצוניים, שמסכנים גם אותה.

בני אנאס, תלמיד כיתה ג', לומד עכשיו על ירושלים בבית הספר והוא מיד קפץ ואמר "אמא, זה אל קודס". לשאלתו למה אנחנו לא מבקרים שם, עניתי לו "כי הישראלים לא נותנים לנו". אני מאמינה שהחיים שלנו ישתנו לטובה, וכשבני יגדל הוא יזכה לבקר באל קודס באין מפריע. אבל תחשבו כמה אנשים חיים היום בעזה ולא זכו לראות את עיר הקודש שלהם? למה שוללים מאיתנו את חופש הפולחן, ועוד מאיימים על הקדוש לנו?

יום חמישי

היום החלטתי, לאחר התלבטויות רבות, לבקר אצל חברתי בחאן יונס. ההתלבטות נובעת מכך שלפחות ארבע שנים לא יצאתי מתחום העיר עזה לכיוון דרום, וזאת, כמובן, עקב המחסומים המפרידים בין הערים השונות ברצועה.

הקרוב ביותר הוא כמובן מחסום נצרים: אם בחרתי בדרך החוף יכול לצוץ שם מחסום פתאומי שלא יאפשר מעבר של אזרחים, ואז יכולים להגיד לי לרדת מהמכונית וללכת ברגל – משהו כמו שני קילומטרים על החול. ההליכה ברגל מסוכנת, משום שהיא חושפת אותך לירי פתאומי מצד טנקים המוצבים על הכביש הראשי, טנקים שלא רק חוסמים את הכביש למעבר מכוניות אלא גם פוגעים בו.
מצד שני, אין גם סיכוי ללכת בדרך המזרחית, משום שהיא חסומה כבר כמה שנים. כוחות הכיבוש מנצלים את הכביש כמעבר בטוח למתנחלי נצרים לכיוון מעבר קרני, וכל קטע הכביש הזה סגור בפני
פלסטינים. זאת, למרות שהצומת הזו, שהישראלים קוראים לה נצרים, היא צומת אל-שוהדא, ההמשך של הכביש הראשי, כביש סלאח א-דין, מארז עד רפיח. גם אם עוברים את מחסום נצרים, הדרך לחאן יונס – בסך הכל רבע שעה של נסיעה רצופה מעזה - עוד ארוכה. לפנינו יש עוד את מחסום אבו הולי הסמוך לדיר אל בלאח, ולאחריו מחסום אל מטחן, ליד מוצב אורחן.

אינני יכולה להסביר לכם בדיוק מה עובר על האנשים שצריכים לעבור את כל מסע ההשפלה הארוך, משום שאני עצמי לא מסוגלת לעבור אותו. אני מפחדת. כל הזמן אני חושבת מה יהיה אם ייסגר אחד המחסומים ולא אוכל לחזור לביתי ולארבעת ילדי עד להודעה חדשה. בסופו של דבר החלטתי לא לנסוע לחברתי בחאן יונס.

יום שישי

הלכתי לקנות ירקות בשוק: ארגז עגבניות בארבעה שקלים וארגז תפוחי אדמה בעשרה שקלים בלבד. המוכר הסביר את המחירים הנמוכים בכך שהישראלים לא נותנים לסחורה הפלסטינית לעבור במעבר קרני. אבל לדבריו, למרות שפע הירקות, אין לנו מה לאכול. הסיבה היא שרוב ההתנחלויות ברצועה הוקמו אזור האל מואסי, שטח פורה ליד חאן יונס. אמרתי לו שאם ככה, תוכנית ההתנתקות טובה למשפחתו. הוא ענה: "זה צעד מתבקש, ואנו רואים אותו כהתחלתו של הסרת הכיבוש הישראלי שיש עלינו מאז שנת 1967. האנשים לא מתעניינים במתנחלים – הם רק רוצים שהאדמות שהם סיפחו לעצמם יוחזרו לבעליהם הפלסטינים". אנשים אומרים שלא מתקבל על הדעת שארבעים אחוז משטח הרצועה יוחזק ע"י מתנחלים שמספרם עומד על 7,000 איש, לעומת מיליון וחצי פלסטינים. אז כמו שאמר הירקן, כמעט לא נשארו אדמות חקלאיות פלסטיניות שיספקו תוצרת למיליון וחצי נפש. גם רוב האדמות שנשארו בידי הפלסטינים נעקרו מגידוליהם בטענות שונות של כוחות הכיבוש בארבעה השנים שחלפו.

כך שהאופן שבו אנו רואים את תוכנית ההתנתקות שונה לגמרי מזה של הישראלים. אנחנו לא חולמים עליה בלילה וביום, אלא מגלים חשדנות גדולה לגבי כוונת ממשלת ישראל לסגור את הרצועה על יושביה. החשש הוא שיוציאו את המתנחלים, אבל לפלסטינים שיישארו בה לא יהיה מגע עם העולם החיצון, ובעיקר לא רצף מתבקש עם הגדה ועם מצרים.

ואם חשבתם בתמימותכם שהפלסטינים יחגגו את קבלת הווילות של המתנחלים לאחר ההתנתקות, אתם שוב טועים. אחרי שראינו את בתי הפאר של המתנחלים בטלוויזיה התלוצצנו בינינו באיזה מהם נבחר, אבל רוב האנשים חושבים שהריסת הבתים היא הפיתרון הנכון, בין אם ע"י הישראלים בזמן הפינוי ובין אם ע"י הפלסטינים, לאחר הפינוי. כמו שאחד מהצעירים אמר לי: "נמצא פיתרון ל 7,000 פלסטינים בווילות, אבל לאן ילכו מיליון וחצי בני אדם?".

לאור שיעור הריבוי הטבעי אצלינו הוא מהגבוהים בעולם, האנשים מעדיפים בניה לגובה, כדי שלפחות אפשר יהיה למצוא פיתרון למחוסרי הדיור שנמצאים במחנות הפליטים מאז 1948 ולאלו שבתיהם נהרסו בזמן הכיבוש הישראלי ברפיח, בחאן יונס ובמקומות אחרים. בנוסף, עלינו לחשוב על פיתרון לחזרתם של הפליטים הפלסטינים הנמצאים כעת בפזורה, לאחר שיבתם למולדת. כך שמכל צד, הווילות של המתנחלים לא יתאימו לאורח חיינו כפלסטינים בחלקת ארץ קטנה.

זולפא אלחוסייני, בת 35, נולדה בחיפה. מאז נישואיה, לפני עשר שנים, היא מתגוררת בעזה. בעלה, מוחמד, עובד ברשות הפלסטינית. לזולפא ולמוחמד ארבעה ילדים: אנאס, בן 8, תלמיד כיתה ג'. מינא, בת 5 והתאומים יזאן ואחמד, בני ארבע. בחודשים הקרובים תלווה זולפא את ההתנתקות מהצד הפלסטיני.