התנתקות מהקונצנזוס הישראלי

שולמית אלוני אמרה פעם (לגבי מפלגת האמצע "הדרך השלישית") ש"אין כזה דבר 'אמצע'. באמצע יש רק אפס". אני מעדיף תמיד להיות כמה שיותר רחוק מהאפס, גם אם הדבר כרוך בתיוגי כ"קיצוני". בימים אלה גם המתנחלים, שניהלו וממשיכים לנהל את המדינה, מגלים פתאום שגבולות הקונצנזוס הישראלי צרים מלהכילם (תרתי משמע). כשביטוי לתחושת נרדפות גטואית בדמות טלאי כתום זוכה לקריאות צנזוריאליות מחרישות אוזניים, כשהכרעה ברורה של חברי מפלגה גוררת התעלמות מקוממת וכשראש ממשלה מעניק משרות תמורת הגמשת האידיאולוגיה - זה בדיוק הזמן והמקום לחרוג מהקונצנזוס.

אולם, כשאנחנו באות לבחון את החריגה מהזרם המרכזי עלינו להכיר לאשורו את הזרם עצמו. בחברה הישראלית מדובר בזרם עכור במיוחד. הקונצנזוס הישראלי, זה הנמצא בין פרס לשרון או בין ביבי לרבין, הוא פנאטי במיוחד. זאת, למרות התחפשותו לממלכתי באמצעות דגלים, חוקים ועניבות. תחת אצטלה של נימוקי ביטחון מפר הקונצנזוס הישראלי כל חוק בינלאומי וכל בסיס מוסרי. כך למשל, הקונצנזוס הישראלי הוא גזעני באופן קיצוני. השמאל הציוני עם שיקוליו הדמוגרפיים, כמו גם הימין שנושא את גזענותו בגאון, פועלים תחת ההסכמה המובנת מאליה כביכול בדבר נחיצותה של מדינה יהודית ליהודים בלבד. ממש כמו הבמה בה נכתבים דברים אלה, המתעלמת מ- 20% מהחברה הישראלית אשר אינם יהודים. שיח המבוסס על טיהור אתני כמו גם ההדחקה של הנכבה (האסון הפלסטיני שכלל גירוש 750 אלף איש ואישה ב- 1948) יוצרים צו פיוס בין הכובשים למדכאים המהווה רק רקע למדיניות של טרנספר אמיתי.

לא בכדי מנסה השלטון לקבע את מעמדו של הצבא הישראלי כמנותק מהפוליטיקה הישראלית, וכזה שנמצא בלב לבו של הקונצנזוס. ואכן הצבא המוסרי בעולם, שבוזז ומנשל, מוציא להורג ללא משפט, יורה על מפגינים ומשפיל חפים מפשע במחסומים – הוא סמל ההסכמה הלאומית הרחבה. עבור בני ובנות המשפחה מעזה שהופלה עליה פצצה במשקל טון, אין שום משמעות לשאלה אם הטייס היה שמאלני הומניסט או ימני גזען. אלה הם הבדלים מזויפים, חילוקי דיעות מומצאים שרק מכסים על הריקבון המוסרי העומד בבסיס ההסכמה הלאומית עצמה.

רק פעולה המאתגרת את הקונצנזוס וחותרת תחתיו יכולה לשנות את השיח הדכאני הקיים. רק הסירוב להתגייס לצבא יכול לסדוק את שריון המיליטריזם האלים של החברה הישראלית, רק חיתוך גדר האפרטהייד מסוגל לפקוח את עיני העולם אל מול העוול האימתני, רק הניסיון לשבש את שלטון הכיבוש הציוני עשוי להשיב לדמוקרטיה את משמעותה המקורית – שלטון העם.

ההתנתקות מעזה חייבת לסייע לנו להתנתק גם מהציות העיוור למנהיגים. להפסיק לתת להם להחליט בשבילנו מהו סלע קיומנו, להפסיק להקיז את דמנו וכספנו על מזבח הפנטזיות שלהם. עבור אדם שהדמוקרטיה חשובה לו אין המדובר בזכות כי אם בחובה של ממש. כמו החובה של השחורים להתנגד למשטר האפרטהייד, כמו החובה של העם הפלסטיני להתנגד לכיבוש, כמו החובה של כל אישה בעולם להילחם בדיקטטורה הפטריאכלית. כך חובתנו, מגוש קטיף ועד נצרת, מרמת-אביב ועד הקטמונים, לקום ולהתנער מהקונצנזוס הישראלי המזויף.