עידן האופל של אריאל שרון

כל מי שמבקש למתוח בימים אלה ביקורת על אריאל שרון, מתמודד עם קונפליקט פנימי קשה. ראשית, הוא מצטרף באופן אוטומטי לדמויות משיחיות כמו עוזי לנדאו, אהוד יתום, אפי איתם, בנצי ליברמן ופנחס ולרשטיין, ועומד לצדם של הגורמים הגזעניים והחשוכים ביותר בחברה הישראלית. שנית, כל ציוץ לעברו של שרון נתפש בימים אלה כמקל בגלגלי ההתנתקות – לכאורה, מהלך היסטורי, שיביא שחר חדש למדינת ישראל.

למרות שני הגורמים הללו, כבדי משקל ככל שיהיו, אין מנוס מלקבוע כי שרון הוא אחד מראשי הממשלה הגרועים בתולדות המדינה. אם להסתמך על דיווחי התקשורת בשנה האחרונה, שרון נבחן דרך פריזמה אחת – זו של ההתנתקות. הזרקור מתמקד בפן אחד בלבד של עשייתו. מסביב, הדחפור של שרון ממשיך לעבוד כרגיל, ולדרוס כל מה שנקרה מדרכו: הוא נחלץ, בחסות יועץ משפטי סלחן במיוחד, משתי פרשיות שחיתות מבישות; הוא מוכיח שאין כל הבדל מוסרי בינו לבין מרכז הליכוד שבו הוא נלחם; הוא מעבה את השליטה הישראלית ביהודה שומרון ועזה; נוקט סחבת נפשעת בבניית הגדר; ומנהל מלחמות ילדותיות בשר האוצר שלו. בנו, עמרי, נהפך בחסותו לאחד האנשים החזקים במדינה, והיה מעורב, לפי הדיווחים, גם באי הארכת כהונתו של הרמטכ"ל משה יעלון. וכן, שרון גם מקדם את תוכנית ההתנתקות. תוכנית מוגבלת, שהיתה בגדר קונצנזוס כבר לפני עשר שנים, ותפתור רק חלקיק מהבעיה הפלסטינית. כל הסימנים מעידים כי הצד השני של מטבע ההתנתקות יהיה המשך ההתבססות וההתבוססות הישראלית ביהודה ושומרון.

מדוע, אם כן, מצליח שרון לחמוק מכל מחדליו (שהגדול שבהם, יש להזכיר, הוא אלף הרוגים ישראלים באינתיפאדת אל אקצה) ולהיחשב עדיין לאבא הגדול של מדינת ישראל, האדם היחיד שמסוגל להתוות את דרכה? כי הוא מעניק לכולנו תקווה, אותה תקוות שווא שריחפה כאן במהלך הסכמי אוסלו. שוב נופל הציבור הישראלי, ובעיקר התקשורת שלו, בפח הזה. באופן סמלי, בדיוק בשבוע שבו רבים מכם יכולים להצהיר בשקט כי אתם מוכשרים מכדי לשמש כסגני שרים, נפסקו חמש שנות מאסר על גונן שגב, בגין הברחת אקסטזי. בינואר 1995 מונה שגב לשר האנרגיה, בעוד עמיתו אלכס גולדפרב, שפרש גם הוא מתנועת צומת, מונה לסגן שר הבינוי והשיכון. שגב וגולדפרב, אנשי ימין, כופפו את עקרונותיהם, אם היו כאלה, בעבור רכב שרד, וסייעו לממשלת רבין להעביר בכנסת את הסכם אוסלו ב'. גם אז, התקשורת הישראלית ראתה לנגד עיניה רק את התקדמות תהליך השלום.

אין לייחס לתקשורת הישראלית שמאלניות. אפשר לייחס לה שמרנות, קונפורמיות ובעיקר כניעה והתמסרות מוחלטת לגחמותיהם של מושאי סיקורה. התקשורת עמדה לימין שרון גם בשלוש השנים הקשות ביותר של האינתיפאדה, שבהן מהלכיו גרמו במישרין ובעקיפין למותם של מאות ישראלים ואלפי פלסטינים. שרון, כך מספרים, הוא איש בעל קסם אישי רב. לחלק לא מבוטל של הדיווחים על אודותיו משתרבבת נימה של הערצה: שרון החזק, שרון בעל עצבי הברזל, שרון המנהיג, שרון שמסוגל לא ללכת להשתין במשך שעות. איכשהו, שרון מצטייר כאיש אמין, זה שאינו מלכלך את ידיו בפוליטיקה הקטנה של בנימין נתניהו ומרכז הליכוד. בפועל, קשה למצוא אדם שמתמחה בתחום הזה יותר ממנו.

באותה מידה יכולה התקשורת גם לרחוש לו תיעוב קולקטיבי, ולנפנף אותו מהשלטון. כך היה במקרה של נתניהו, וגם במאבק בין אהוד ברק לשרון על ראשות הממשלה. העיתונאים התקשו להסתיר את איבתם האישית לשתי הדמויות האלו. ואכן, כשהאלטרנטיבה היחידה לשרון היא נתניהו, שמרגע לרגע מסתבר כי לא שינה במאום את דרכיו הנלוזות, אפשר להבין את התמיכה התקשורתית בשרון. להבין, אבל לא להצדיק. התקשורת לא יכולה להתיימר לנתב את מהלכה של ההיסטוריה. היא כאן כדי לדווח. אמת, אי אפשר להשאיר את כושר השיפוט בבית, אבל צריך לשים לו גבולות. בכל יום עובר הבולדוזר של שרון את הגבול הזה, בכל המובנים.

ואולי הפונקציה האמיתית ששרון ממלא עבור התקשורת, עבור כולנו, הוא הצורך באמונה בשינוי. כל העת אנחנו קוראים על שרון החדש, שרון שהתפכח, איש המלחמה שנהפך בצוק העתים לאיש שלום. ובכן, אנשים לא משתנים כל כך מהר. לא בגילו. אבל שרון מודע יותר מכולם לכוחה של התקווה. הוא הדליק את לפיד ההתנתקות, והלפיד הזה צועד לפניו כבר זמן רב, מחזיק אותו בחיים, מעניק לו גיבוי ציבורי ותקשורתי. מחר יבוא שינוי, מחר יהיה כאן בסדר. הוא סוחף אחריו את המרכז הישראלי, וגורם למתנגדיו, מהימין הקיצוני, כמו מהשמאל הקיצוני, להיראות כמיעוט תמהוני. למרבה הצער, גם כל הסתכלות מורכבת על המצב נתפשת כבלתי לגיטימית. שקט, מתנתקים.

רגע אחרי ההתנתקות יכבה הלפיד, ובארץ תשתרר אפלה גדולה. האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון תהיה איתנה מתמיד, הממשלה תהיה מפולגת וחסרת אונים יותר מאי פעם, ומפלגת השלטון תיוותר מושחתת ונטולת עכבות. ואריק שרון, ראש ממשלה גרוע, יוותר על כנו. האפלה הזאת כבר כאן, רק שאיש אינו מסתכל.