הקשר הבולגרי

הם לובשים רק שחור, אבל הם אף פעם לא היו בפינגווין. הם נשמעים כמו אחרי מנת יתר של גארי ניומן, אבל יש להם תספורות אופנתיות. "604", אלבום הבכורה של ליידיטרון, נשמע כמו שבתחילת האייטיז דמיינו את שנת 2000, באותה צורה ש”Space Age Batchelor Pad Music" של סטריאולאב נשמע כמו שבסוף הפיפטיז דמיינו את שנת 2000. בדיעבד מסתבר שהחיים שלנו לא נראים כמו פרק של "משפחת ג'טסון" וגם לא מזכירים את "מטרופוליס", ובניגוד לפרנויות של מר ניומן גם אין סכנה ממשית שהחברים שלנו חשמליים. אבל לצד החרדות מפני הטכנולוגיה, עדיין יש אנשים שהיו מעדיפים את הפסקול של אחד הסצנריואים הללו למה שיש לעולם הפופ להציע היום.

ליידיטרון, שאימצו את שמם משיר של רוקסי מיוזיק, הם שני בנים ושתי בנות בעלי פאסון קריר ואנדרואידי שנראים כמו הילדים החורגים של קראפטוורק. הבנים מליברפול ואחת הבנות מבולגריה - מה שמסביר את קטע השירה הבולגרית בשיר “The way that I found you”, שאמור להיות שיר ילדים מרקסיסטי - למרות שמכרים של הלהקה מלונדון גילו לי שמסתתר שם גם קשר ישראלי שבוודאי ייחשף בעיתונות המקומית בקרוב.

ליידיטרון הם שילוב של קראוטרוק וסינת-פופ בעל אוריינטציה אייטיזית מוחלטת, קצת כוונות טובות וסרקזם לצד השתדלות מוגזמת, יומרה לשיקיות ותחכום וגושפנקה טרנדית, מה שאומר שיש אנשים שמאוד יתעצבנו מכל העניין, בעוד שאנשים אחרים יתאהבו בהם. באופן אולי מפתיע האנשים האחרים הללו מתחלקים לשלוש קבוצות: אחת של חובבי אייטיז כנים (בין אם מסיבות נוסטלגיות או שהם סתם תקועים), אחת של חובבי רטרו באשר הוא, ואחת של אנשים שמעריצים את Add N to (X). מי היה מאמין שאותה להקה תתאים למעריצי אפופטיגמה ברזרק ולחובבי צ'יקס און ספיד כאחד? חבל רק שזה לא מעיד על קיומה של הרבה נשמה באסתטיקה של ליידיטרון.