הצד האפל של יוחנן פאולוס השני

קרול וויטיווה, הידוע יותר בכינויו יוחנן פאולוס השני, היה אחד האפיפיורים המרשימים בתולדות הכנסיה. הוא היה אינטלקטואל ששילהב המונים באמצעות דבקותו באמונה שלה הטיף, ספורטאי שחרש את העולם במאמץ חסר תקדים להפיץ את הבשורה שלו (או כמו שכלכלן ציניקן היה מגדיר את זה – לפתוח שווקים חדשים למוצר).

אולם האפיפיור ה-264 בתולדות הכנסייה הקתולית היה גם אדם שפעולותיו כמנהיג הכנסייה שנויות במחלוקת, ולצד מיליוני מעריציו יש גם רבים הרואים בו אשם בכוונה תחילה בכמה פשעים חמורים למדי. אך ראשית ראוי למנות את "נקודות הזכות" של האפיפיור.

ראשית, הזווית היהודית: אין בכלל ספק שמבחינה זו, יוחנן פאולוס השני היה האפיפיור החשוב ביותר בהיסטוריה. היו אפיפיורים שהטיפו לאנטישמיות, היו שהתעלמו מהסוגיה, והיו פה ושם אפילו כאלה שיצא להם, כמעשה הומניטרי פרטני, להציל יהודים בצורה זו או אחרת. אבל יוחנן פאולוס השני שינה את תפישת הכנסייה הקתולית כאויבת היהודים. את התהליך התחיל אמנם עוד בשנות ה-60 אצל האפיפיור יוחנן ה-23, אבל האפיפיור הפולני, שגדל לצד יהודים, היה זה שקבע מפורשות שהתנהגותה הרשמית של הכנסייה כלפי היהודים בעבר היתה עוול (ולכן שהמשכו, מצד הכנסייה או המאמינים, יהיה חטא). וכך, אותו אפיפיור - יורשם של אנשים שפתחו במלחמות עקובות מדם בשם העיקרון שרק לנוצרים מותר לשלוט במקומות הקדושים - הגיע לירושלים כאורחם של אדוני המקום היהודים. הוא הקפיד להדגיש את הלגיטימיות של היהודים והיהדות בעולם והקפיד להיפגש עם נציגים יהודים בוותיקן ובכל מקום בו ביקר. סוף פסוק? כמובן שלא. ייקח הרבה יותר מאפיפיור אחד, כריזמטי ואהוד ככל שהיה, כדי לבטל כליל מגמה של 2000 שנה. סובלנותו ופעולתו לשלום בין דתות לא הסתיימה כאן, הוא גם היה האפיפיור הראשון שביקר במסגד, ופעל רבות לפתרון מחלוקות עם עדות נוצריות אחרות.

מבחינת הכנסייה (וזו כמובן נקודת זכות רק בעיני מי שחפץ בטובתה של הכנסייה הקתולית), יזכר יוחנן פאולוס השני כמי שמצא כנסייה במשבר והשאיר אותה בתנופה. היו אפיפיורים שהשפיעו יותר ממנו על מהלך ההיסטוריה, אבל לא ב-200 השנים האחרונות. הרפורמות הליברליות של יוחנן ה-23 בשנות ה-60 (שהיה האפיפיור הראשון שהכריז רשמית שהיהודים אינם אשמים במות ישו, אגב) לא עברו חלק בקרב מאות מיליוני המאמינים בעולם, שנקלעו למשבר זהות דתי.

האפיפיור החדש, שהתמנה ב-1978, טייל יותר מכל קודמיו בעולם, הפך את מוסד האפיפיור לנגיש בעיני המאמינים, וגיבש את המאמינים בכוח אמונתו העזה והנחרצת בעמדותיו. היו בעמדות אלה מספיק נקודות נאורות ונאצלות שקלעו לטעמם של צעירים אידיאליסטים, ומספיק נקודות של התעקשות מתריסה על עמדות מיושנות שריצו את הגורמים השמרנים בכנסייה.

האפיפיור גם ייזכר מבחינה אדמיניסטרטיבית כמי שניצל את היותו של האפיפיור שליט אבסולוטי – המשנה לישו עלי אדמות – כדי למנות קרדינלים בסיטונות ובכך להבטיח שעמדותיו ימשיכו לשלוט בכנסייה גם אחריו.

נקודת הזכות הגדולה והמוכרת ביותר של האפיפיור היא פעילותו נגד הקומוניזם. רונלד רייגן, אבי האסטרטגיה שדחפה את ברית המועצות לפשיטת רגל והכניעה אותה, אמר על האפיפיור כי הוא תרם יותר מכל אדם אחר לנפילת הקומוניזם. האפיפיור אילץ את שלטונות פולין (וכמובן ברית המועצות) להתיר לו לבקר בארץ הולדתו לאחר שהתמנה לתפקיד, או להסתכן במחאה ציבורית חסרת תקדים מצד הציבור הנלהב.

כשהגיע אמר למאמינים דבר פשוט: "אתם בני אנוש, יש לכם כבוד. אל תזחלו על גחונותיכם" – והמאמינים שמעו, ובעיקר ראו שהמשטר הקומוניסטי לא העז למנוע מהאפיפיור, נציג הדת השנואה, לבוא ולהגיד דברו. אבל הוא לא הסתפק בהשתלת הרעיון הזה במוחות שומעיו. הוא הגביר את הפעילות הפוליטית של הכנסייה ורתם את הפעילות הזאת בצורה מתואמת ומתוחכמת להפלת "אימפריית הרשע". במדינות קומוניסטיות נעשתה הפעילות הזו בצנעה ובחשאי. במדינות אחרות – בגלוי וביד רמה.

האפיפיור, שלעתים הקריב הכל על מזבח המלחמה בקומוניזם (ומיד נגיע לנקודה זו בצד השני של המטבע) בכל זאת ייזכר כמי שסייע להפיכה, השקטה ברובה, נגד הרודן פרדיננד מרקוס בפיליפינים.

בנוסף חשוב לציין שנקט עמדה מוסרית בלתי מתפשרת, והעמיד את הכנסייה כמתנגדת נחרצת לעונש המוות, ושפעל רבות לשכנוע המערב העשיר לשמוט את חובות העולם השלישי – משימה שעליה שיבח אותו סולן U2, בונו, ואמר שבלעדיו ספק אם היתה מושגת בתחום התקדמות.

אך לצד כל אלה, נקט האפיפיור כמה עמדות שזעזעו רבים. מבלי להרחיב על התעקשותו על בניית מנזר הכרמליטיות באושוויץ, והפיכת האפיפיור פיוס ה-12 לקדוש, ישנן שלוש נקודות שראוי להתעכב עליהן בבחינת מורשתו.

מרוב להיטות למנוע מהקומוניזם כל דריסת רגל במדינות אמריקה הלטינית, אסר האפיפיור על אנשי כנסייה (בעיקר ישועים) לשתף פעולה עם ארגונים שמאלניים בפעילויות למען העניים ונגד דיכוי, בתקופה בה רוב המרחב נשלט על ידי רודנים למיניהם.

האפיפיור גם סירב להרשות לנציגיו בשטח לתמוך, ולו בצורה הקלה ביותר, במאבקיהם של ארגוני עובדים שנלחמו נגד מדיניות כלכלית דורסנית ומושחתת. רבים תולים בגישה הדוגמטית הזו, שבעצם גרמה לכנסייה להתייצב לצד הרודנים ונגד העם, הרבה מן האחריות לפריחה העצומה של זרמי נצרות פרוטסטנטיים במדינות שפעם היו קתוליות למהדרין.

מתוך התעקשות על הדוגמה הכנסייתית בנוגע לאיסור על אמצעי מניעה עברו אנשי הכנסייה באפריקה, בעידודו הישיר של האפיפיור, את הגבול בין עידוד להינזרות לבין שקרים מסוכנים.

אנשי כנסייה ביבשת, הסובלת ממגיפת איידס ענקית, מספרים למאמיניהם שקונדומים אינם מסייעים למנוע מחלות מין, ותועדו מקרים בהם אמרו כמרים במפורש שאמצעי מניעה אף מגבירים את הסיכון ללקות במחלה.

גורמים הנלחמים באיידס באפריקה, שם יש מדינות ששיעור הלוקים במחלה או נושאים את הנגיף מגיע ל-20% ויותר, פשוט לא מצליחים להבין כיצד מוכנה הכנסייה להקריב את חייהם של מיליונים על מזבח העיקרון המופשט והלא ממש מציאותי של יחסי מין אך ורק במסגרת הנישואים.

בסוף שנות ה-90 התפוצצה בארה"ב שערורייה, לאחר שנחשפה תופעה רחבת היקף של התעללות מינית בילדים מצד כמרים קתולים. השערורייה גברה לאחר שנחשפו מקרים בהם ידעה צמרת הכנסייה על המקרים והשתיקה אותם, ואף איפשרה לאשמים להמשיך לעבוד במחיצת ילדים. האפיפיור ידע ושתק, ואף היה מעורב בטיוח שאיפשר לתופעה להימשך זמן רב כל כך.

כשהתרבו העדויות נגד הקרדינל ברנארד לואו מבוסטון, שידע על המעשים החמורים לפני שבוצעו וטייח והעלים ראיות לאחר החשיפה, נמלט הכומר החוטא לרומא. שם קיבל הקרדינל הנכבד מקלט מתביעה ואף מונה לתפקידים בכירים, כולל מושבים במועצות המפקחות על משמעת של כמרים ועל מינוי בישופים.

לצד שלושת אלה, נראות התנגדותו הנחרצת למינוי נשים לתפקידי כמורה, או לכל צורה של בקרת ילודה, כזוטות. ראוי לחלוק לקרול וויטיווה כבוד בלכתו, על כל מעשיו הטובים הרבים, אבל צריך גם לזכור את צדדיו האפלים, לפני שנכנעים להייפ העולמי להכריז עליו כקדוש.