ציוני דרך בחיי יוחנן פאולוס השני

האפיפיור הראשון שנולד בפולין, הראשון שנולד מחוץ לאיטליה מאז הרנסאנס, הראשון שביקר בכל יבשת בעולם והראשון שכיכב בספר קומיקס, נולד ב-18 במאי 1920, בעיירה בשם ואדוביצ'ה, בה התגוררו 8,000 פולנים קתולים ואלפיים יהודים. שמו של הרך הילוד, בנם של קצין צבא בדימוס שהפך לחייט, ושל מורה ממוצא ליטאי, היה קרול יוזף וויטיווה, אך הוא כונה "לולק".

משפחת וויטיווה היתה קתולית אדוקה, אך לא היתה שותפה לאנטישמיות החריפה המאפיינת פולנים רבים. אחד מחבריו הטובים ביותר של הילד לולק היה יהודי בשם יז'י (יוסף) קלוגר, שעתיד היה, שנים רבות לאחר מכן, לתווך בכינון יחסים דיפלומטיים בין הוותיקן למדינת היהודים.

לולק הצעיר היה חובב כדורגל נלהב, ועל פי העדויות שוער לא רע בכלל. הוא היה צעיר נמרץ ונועז שלא היסס לשחות בנהר סוואקה בעת שיטפון. במקביל הצטיין גם בלימודים וכיהן כנשיא מועצת בית ספרו. כמתבגר פיתח קרול וויטיווה הצעיר תשוקה לתיאטרון, ולמשך זמן מה התכוון ללמוד ספרות ולהפוך לשחקן.

במהלך הכיבוש הנאצי של פולין החל בלימודי פילוסופיה והמשיך בקריירת המשחק שלו. כשהנאצים סגרו את אוניברסיטת קראקוב, ב-1941, החל לעבוד לפרנסתו כסתת. הוא היה פעיל ב-UNIA, מחתרת דמוקרטית-נוצרית, וישנן עדויות רבות לכך שסייע ליהודים להסתתר במהלך השואה.

תאונה שעבר גרמה לו להתמקד בפן הרוחני ולשקול קריירה דתית, וב-1942, זמן קצר אחרי מות אביו (אמו מתה קודם לכן) החל בלימודי ההסמכה לכמורה. קרול וויטיווה הוסמך ככומר קתולי ב-1 בנובמבר, 1946. ב-1956 מונה לפרופסור לאתיקה באוניברסיטה הקתולית של לובלין.

ב-1958 מונה האב קרול וויטיווה לבישוף-משנה של קראקוב וכעבור ארבע שנים, לאחר מות הממונה עליו, קודם לתפקיד הארכיבישוף. הוא היה מנהיג תקיף, והרבה לנקוט עמדות נגד הקומוניזם והמדיניות הממשלתית. עם זאת ידע להסתיר את סלידתו העמוקה מהקומוניזם, והצליח לעבוד מול השלטונות.

כאשר ב-1967 מינה אותו האפיפיור פאולוס השישי לקרדינל, התקבל המינוי בברכה על ידי ממשלת פולין הקומוניסטית. בנקודה זו כבר פורסמו כמה מכתביו, כולל ספר שירים בשם "ליל שימורים של פסחא ושירים אחרים".

ב-16 באוקטובר, 1978, נבחר לרשת את האפיפיור יוחנן פאולוס הראשון, שכיהן רק שבועות ספורים בטרם מת. האפיפיור החדש, שנטל את הכס של סאן פטרוס תחת השם "יוחנן פאולוס השני" כמחווה לקודמו ביש המזל, היה לא רק הפולני הראשון אלא הסלאבי הראשון שנבחר להנהיג את הכנסייה, והלא-איטלקי הראשון שנבחר לתפקיד מאז אדריאן השישי ב-1522. הקרדינל הפולני לא היה המועמד המוביל בתחילה, אולם לאחר שבעה סיבובי הצבעה ללא הכרעה נערך סיבוב שמיני, והעשן הלבן שעלה מהקתדרלה של פטר הקדוש בישר על אפיפיור חדש ומיוחד. הוא היה בן 58 – האפיפיור הצעיר ביותר זה 132 שנה.

האפיפיור החדש שם לעצמו למטרה לשקם כנסייה, שהיתה באחת מנקודות השפל הגדולות שלה מאז הרפורמציה במאה ה-16, שפילגה את העולם הנוצרי והולידה את שלל הזרמים הפרוטסטנטיים. המשבר נבע מהרפורמות שהנהיגה ב"ועידת הוותיקן השנייה" ב-1963, ויוחנן פאולוס השני נסך בה התלהבות ושכנוע עצמי שחסרו לה ב-15 השנה שקדמו להכתרתו.

כאפיפיור גם היה חופשי סוף-סוף לפעול בצורה מלאה נגד הקומוניזם, אויב הכנסייה. עם הכתרתו דיווח ראש מחלקת המודיעין בק.ג.ב., יורי אנדרופוב, ש"הוא הולך לעשות לנו צרות". ספק אם הוא עצמו ידע כמה צדק.

בניגוד לרבים מקודמיו, שהסתגרו בוותיקן וטיפחו תדמית בלתי מושגת, רצה יוחנן פאולוס השני להתחבר להמונים. שמונה חודשים לאחר הכתרתו חזר קרול וויטיווה לפולין וסחף המונים שהלכו אחריו לכל מקום – דבר שהביך את השלטון הקומוניסטי בצורה קשה. רבים מתארכים את תחילת הסוף של הקומוניזם לנאום שנשא בקראקוב בפני כמיליון בני אדם, ובו אמר "אתם בני אנוש, יש לכם כבוד. אל תזחלו על גחונותיכם".

ב-1981 ביקר האפיפיור בארה"ב, ולצד ביקורת על החומרנות והחמדנות של צורת החיים שם, גם שימח את הנשיא רייגן בהצהרות תקיפות נגד הדיכוי הקומוניסטי. הופעותיו הפומביות משכו קהלים עצומים שכוכבי הרוק הגדולים ביותר יכולים להתקנא בהם. קתולים ובני סיעות נוצריות אחרות נהרו לשמוע את הטפותיו של האיש שתואר כ"מחשמל" ומעורר השראה.

באותה שנה, בכיכר סאן פטרוס, ירה מתנקש טורקי בשם מחמט עלי אגא שני כדורים בחזהו. אגא טען בתחילה כי נשלח בידי המודיעין הבולגרי (שהרבה לסייע לק.ג.ב), אולם מאוחר יותר חזר בו. האפיפיור שכב בבית החולים במשך חודשיים וחצי, אך התאושש והמשיך לפעול להפלת הקומוניזם השנוא עליו. כעבור שנתיים ביקר את האיש שניסה לרצוח אותו בבית הכלא וסלח לו.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני זכר את מה שלמד כשהיה רק קרול וויטיווה, והוביל את הכנסייה להתפייסות חסרת תקדים עם העם היהודי. הוא כונן יחסים דיפלומטיים בין ישראל לוותיקן, התנצל באופן חסר תקדים על פשעי הנצרות נגד העם היהודי, ובשנת 2000 הגשים את אחד מחלומותיו הגדולים וביקר בארץ הקודש. לצד צעדים אלה, הוא גם עורר ביקורת בחוגים יהודים בתמיכתו הנחרצת בהקמת המנזר הכרמליטי באושוויץ, ובהתעקשותו להפוך לקדוש את האפיפיור פיוס ה-12, שכיהן בתקופת השואה והואשם על ידי רבים שלא התאמץ די הצורך להציל את יהודי אירופה מן השואה.

בנוסף למאבק בקומוניזם ולהופעות הפומביות הרבות מספור שלו, בהן השתדל למשוך צעירים לנצרות, התבלט האפיפיור בהתנגדותו חסרת הפשרות לרפורמות שניסו גורמים מסוימים להוביל בכנסייה. לא לנשים בתפקידי כמורה, לא לאמצעי מניעה, לא להפלות. בשלושה נושאים אלה לא היה האפיפיור מוכן לשמוע שום ויכוח, והוא נהג ביד קשה נגד אלה בכנסייה שחלקו עליו.

גישה זו קוממה עליו רבים. "האפיפיור הזה הוא אסון לכנסייה שלנו", אומר האנס קונג, תיאולוג ליברלי. "הוא מקסים, אבל מוחו סגור". תיאולוג אחר, בנארד הארינג, השווה בין התשאול שעבר בוותיקן ליחס שקיבל מהיטלר. מרגרט סטיינפלס, עורכת של כתב עת קתולי, אומרת שהתנסחויותיו, כמו נטייתו לכנות את אורח החיים המערבי "תרבות של מוות" (בניגוד לכנסייה, שהיא בעיניו "תרבות החיים") אינן מועילות.

אך הביקורת הקשה ביותר נגדו נוגעת להתנגדותו הגורפת לשימוש באמצעי מניעה כמו קונדומים, אפילו לצורך הצלת חיים. אנשי הכנסייה באפריקה אף נוהגים להסביר למאמיניהם שקונדומים אינם מונעים הידבקות במחלות מין כמו איידס. "זה לא נתפש", אומר העיתונאי הצרפתי הנרי טינק, "זה פוסל את הכנסייה מכל חלק בדיון על איידס".

למרות כל אלה, האפיפיור ה-264 של הכנסייה הקתולית, שכהונתו היתה השלישית באורכה בתולדות המוסד הוותיק הזה, ייזכר כמי ששיקם את הכנסייה הקתולית מהמשבר של שנות ה-70, משך אליה מיליוני צעירים וסייע לה להתפשט שוב ברחבי העולם. הוא גם ייזכר כמי שנשיא ארה"ב רונלד רייגן אמר ש"תרם יותר מכל אדם אחר לנפילת הקומוניזם".