ב-1938, בשלהי מלחמת האזרחים הספרדית, התמקם הסופר ג'ורג' אורוול ("1984") בקטלוניה למשך שבועות מספר. מכאן צפה כמתבונן מהצד במאבק, שבסופו נפלה עוד מדינה מערב אירופית, אחרי גרמניה ואיטליה, לחיק הדיקטטורה. כששב לאנגליה פירסם את רשימותיו - תיעוד היסטורי משולב באלמנטים אישיים, על-אודות מאבקם של תומכי הרפובליקה וכניעתם לכוחות הגנרל פרנקו בספר בשם "הומאז' לקטלוניה". הרשו לי להשתמש בשם הזה ולהיפרד כאן מהעיר בה ביליתי את השנתיים האחרונות - כצופה מהצד, כמשתתף, ובשנה האחרונה באמצעות טור זה - גם כמתעד, בשילוב אלמנטים אישיים. זו הגירסה הפרטית שלי "הומאז' לברצלונה".
גם כשאתה עוזב מקום מתוך בחירה, ולא בלית ברירה, אין זה אומר שאינו חביב עליך. לברצלונה תמיד תהיה לא רק פינה קטנה, אלא מגרש של דונם וחצי, בלבי. יכולתי לפצוח עכשיו ברשימה מפורטת של כל הדברים האהובים עלי כאן: הלחם בעגבניה ושמן זית, פירות הים במחיר חסר תחרות, הזכות ללמוד עם אנשים מ-32 מדינות שונות, ההזדמנות לעבוד בצוות בינלאומי לא פחות, חיי הלילה ההדוניסטים עד כדי שחיתות. יכולתי לומר שאני אתגעגע לחברים שרכשתי לכל החיים, לאפשרות לתור את אירופה בלי לפשוט את הרגל, לחיוך המתפשט במהלך הליכה ברחובות נוטפי יופי וחן, או לתפקיד הפרשן לענייני המזרח התיכון שמוטל עליך בלית ברירה בכל סיטואציה חברתית, אפילו כשאתה מתחיל עם בחורה בבר. יכולתי פשוט לומר שמעתה אין בכלל שאלה איזו קבוצת כדורגל אני אוהד באירופה.
חוויה חוץ גופית
אבל יהיה בזה משהו לא אמין. לנו, בני תמותה שכמונו, יש נטיה להתרפק על הנוסטלגיה, ומבעד למסך הזמן לזכור רק את הדברים היפים. אולי זה מה שהייתי רושם לו הייתי מביט לאחור בפרספקטיבה של שנה. אבל אני עדיין נמצא מול המזוודות, תוך ניסיונות נואשים למכור טלוויזיה. ויהיה בזה גם משהו מטעה, משום שזה יזין את המחשבה הרווחת בישראל, לפיה רק תצא את גבולות ארצנו לאותו אזור שהוא יותר מטאפיסי מפיסי, המכונה בערגה "חו"ל", ופתרת כהרף עין את כל בעיות החיים. שעצם השהיה ב"חו"ל" היא חיסון נצחי לכל תחושה שהיא פחות מ"איזה כיף לך".
אבל האמת היא, תתפלאו אולי לשמוע, שגם כשאתה חי בחו"ל - לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה, ממש כמו בישראל. היו לי בברצלונה הפתעות, והיו גם אכזבות. היו לי הצלחות והיו לי כשלונות. היו אנשים ששפכו עלי אהבה, והיו כאלו שפגעו בי בכוונה תחילה. היו לי רגעי אושר והיו רגעי דחי. היו רגעים ששאלתי את עצמי מה אני עושה כאן לעזאזל, והיו רגעים שעניתי לעצמי עם חיוך "זה מה שאני עושה כאן, לעזאזל!". ומעל הכל, היו לי רגעים. כי אם משהו בחיים בחו"ל שונה מהחיים בארץ זו האינטנסיביות. כי שום דבר אינו מוכר. אם החיים בארץ הם כמו הליכה בנעל על קרקע מוצקה, החיים בחו"ל הם כמו דריכה בכף רגל חשופה על שפת הים: כל תנועה קטנה שלך מותירה טביעה. כל כך קל לך לראות את עקבותיך, אותן עקבות שבארץ, מתוך הרגל, כבר לא הבחנת בהם. ומהעקבות האלה אתה לומד על עצמך. על הדברים הטובים שבך, ועל הפאקים הקטנים שמן הראוי לשנותם. ובכל פעם שאראה תמונה של פלאזה קטלוניה, אקרא ידיעה על גורלה של הסייסטה, או אצפה בטלוויזיה בחיוך שכולו-אהבת-המשחק של רונלדיניו אראה למעשה את טביעת הרגל הזו.
ועל דבר אחד אני מודה לברצלונה יותר מכל. על החוויה הראשונה עבורי לגור מחוץ לארצי מולדתי. על ההתנסות בחיים ממרחק. על תחושת הזרות. על ההכרה בתחושת הזרות. על ההשלמה עם תחושת הזרות, ודרכה - על ההשלמה עם תחושת השייכות. חשבתי לכתוב שלגור בחו"ל ולהביט בישראל זה כמו להביט בעצמך מופיע בסרט וידאו של איזה חתונה, כשאתה מופתע מעט מהמראה ומתנועות הגוף שלך, שמעולם לא ראית מבחוץ. אבל יותר מדויק לומר שמדובר בחוויה חוץ גופית, כי יש בכך גם אלמנט מיסטי, של תובנה עמוקה. וממש כמו אלה שחזרו ממוות קליני אני יכול לומר חיי לא יהיו עוד אותו דבר.
אני ישראלי!
וזה המקום להודות כי כשנסעתי עלו בי הרהורי הגירה. לא קיבלתי החלטה ברורה, אבל גם לא פסלתי את האפשרות. הפילוסוף הצרפתי דקארט אמר, שכדי להגיע לוודאות יש קודם להטיל ספק בכל המובן מאליו. ואני הטלתי ספק בזהותי. ידיד שלי בישראל אמר לי פעם "אתה רוצה להיות אזרח העולם, ואתה גם תצליח. אבל לכל מקום אליו תגיע אתה תהיה אזרח העולם, והאנשים מסביב יהיו אזרחי המקום. וכדי להרגיש שייך תצטרך להיות אזרח המקום. זה ייקח לך נניח שבע שנים. אחרי שבע שנים בחוץ, מה ייוותר לך בארץ? אתה מוכן לוותר על זה? על החברים? על המשפחה? על תחושת השייכות?". לא עניתי. אבל עמוק בפנים אמרתי בקול שקט לא. איני מוכן.
ואכן, אפשר לומר שהצלחתי השתלטתי על השפה, מצאתי עבודה, הקפתי עצמי בחברים. והיום, מהנקודה הזו, אני יודע שגם אם אתפתה לעוד שנה-שנתיים במקום אחר, את חיי אחיה לבסוף במדינה הזו, ארץ זבת דם, חלב ודבש. ארץ מלחמות היהודים, ארץ קיצוצי התקציב, ארץ אוכלת יושביה. אבל זו הארץ שהיתה, עודנה ותמיד תהיה הבית. ארץ אהבתי. כי קשרתי גורלי בגורלה. כי לא אוכל לעולם לשכוח או להתעלם מהחרדה הבלתי רציונלית שאחזה בי בעת הפיגוע בסיני, או מהדמעה שלא הצלחתי להסתיר כשקו החוף של תל אביב נפרס מהאוויר באחד הביקורים.
בברצלונה, עיר קוסמופוליטית אפילו יותר מלונדון, השאלה השנייה (אחרי "איך קוראים לך") בכל שיחת היכרות היא "מאיפה אתה". פעם הייתי עונה "אני מישראל", כמו מקריא שורה מהדרכון, אפילו לא מודע למובנות מאליה שבתשובה הזו. היום אני עונה בשינוי קטן, שמסמל בשבילי טרנספורמציה גדולה של הפיכת המובן מאליו להכרה מלאה, של סימן השאלה המהוסס לסימן קריאה, של הטלת הספק להשלמה שמחה בחלקה. היום, כששואלים אותי מאיפה אני, אני עונה בשמחה, בלא מעט גאווה, ובקרבה מוחלטת ביני לבין המלים, לא "כאילו היו בשר מבשרי" אלא כיוון שהן באמת בשר מבשרי, והן חרותות באותיות זוהרות על לבי: "אני", אני עונה, "אני ישראלי".
* גדי להב יוצא לחופשה, ויחזור בהמשך במתכונת חדשה.