יש יותר כבוד

זה נכון, השאיפה תמיד צריכה להיות העפלה לטורנירים הגדולים. המטרה, לעומת זאת, צריכה להיקבע על פי מחשבה לטווח ארוך, בטח כשמדובר בנבחרת כמו ישראל, עם כדורגל כמו בישראל.

נכון, כשאברם גרנט קיבל את הג'וב הלאומי הוא היה אמור להצעיר אותה. אך לא פחות חשוב, הוא היה אמור גם לשנות את אופייה. מנבחרת שסופגת שער מול אוסטריה בדקה ה-90, לאחת שיודעת לחזור מפיגור כשהיא צריכה (ארבע פעמים ליתר דיוק). על מונדיאל אף אחד לא דיבר ובצדק. גם נבחרות טובות יותר לא היו עוברות בית שכולל את צרפת, אירלנד ושוייץ.

לפחות בכל הקשור לאופי, גרנט יכול לרשום לעצמו ניצחון לא מבוטל. הדרך להצלחה מתחילה בצעד חיובי קטן ובהמשכיות שלאחריו. עם כל הכבוד לתחת שלו, לגרנט מגיע ריספקט. הנבחרת שלו לא תופסת מעצמה אלופת עולם (כמו שמספר עיתונאים עדיין בטוחים שהיא). היא לא מפסיקה לרוץ בדקה ה-70 (אלא להיפך). יש בה הרבה רצון, לא מעט יכולת ובעיקר משמעת. אז נכון, ישראל עדיין לא משחקת מבריק, אבל אם היא תחשוב קודם כל איך להתקדם, נגיע גם לזה.

אז מי שבאמת יחפש בציציות, יטען שגרנט הבטיח חילופי דורות ולא קיים. הגיל הממוצע בסגל הישראלי עומד על 28 - מהגבוהים באירופה. איפה חילופי הדורות? למה קייסי, בנאדו, נמני ואחרים עדיין בנבחרת? האמת, התשובה פשוטה מאוד.

בין דור הנפילים של ברקוביץ', רביבו, נמני, אבוקסיס, בנין, זוהר ויתר כוכבי העבר, לבין הדור שמדריך בהצלחה גיא לוי בימים אלו, לא ראינו יותר מדי הבטחות שגם הצליחו לקיים. דגו, עובד, סאסי, דהאן, ביטון, ברדה, אסולין ואחרים התפספסו מסיבות שונות. גרנט היה צריך לדלג על אלו שהיו אמורים לספק את הסחורה בהווה ושגרמו לליגה שלנו להיראות כפי שהיא נראית. האיזון בין דורות שונים, מנמני דרך טל ועד בניון ובן חיים לגיטימי ובעיקר עובד.

מבט חטוף אל האופק מגלה שמות כמו ארבייטמן, אלברמן, מליקסון, לירן כהן, אבו סיאם, יצחקי, ורמוט, אלמדון, אוחיון, עזרן, אבוטבול, קינן ויתר הצעירים של גיא לוי - רובם שחקני הרכב בקבוצות בליגת העל, כולם כוכבים בפוטנציה, כולם מסורים לקבוצה, רובם בלי גינונים מיותרים וכמעט ללא הורים מציקים. אם דגו יתעורר, ברדה יתבגר, סטרול יתייצב ואם דור הביניים של טל, קטן ובניון יידע להנהיג, יש לנו אחלה עתיד, עם אחלה דרך.

לא, אני לא חושב שברקוביץ' צריך לחזור לנבחרת. להיפך. הבחירה שלא להשתמש באייל בקמפיין הנוכחי עשתה רק טוב לנבחרת. זה לא שהיא לא יכולה להשתמש בשחקן ברמתו, אבל משהו באופי שלה משכיח את הדור הכשרוני והכשלוני שאיכזב אותנו כל כך הרבה פעמים. לגרנט יש איזון נכון בין לוחמים לכוכבים, שמחוייבים לטקטיקה שהוא מכתיב. כל דיבור על הוספה של שחקן כזה או אחר מיותר כרגע, בטח כשברקוביץ' לא זכה לדקות משחק מאז 2004.

מה שכן, ברקו הוא עדיין קוסם ובמכבי תל אביב תהיה לו הזדמנות להוכיח שהשפנים בכובע עדיין לא נגמרו. את הקמפיין הזה הוא ימשיך כנראה לראות מהבית, אבל אם ישראל אכן תצליח לעשות את מה שנראה כבלתי יאמן, ברקוביץ' חייב ליסוע איתה לגרמניה.

בישראל אוהבים כדורגל. ההצלחה של הנבחרות הבוגרת והצעירה, יחד עם חזרתו של ברקוביץ' לליגה, אולי גם תצליח להחזיר את הקהל בעונה הבאה. בינתיים קיבלנו תצוגה של ממש מהשחקנים שגדלו על ה"אין שירותים" של וינגייט מול הסנובים של טירת "קליירפונטיין" המפורסמת. ישראל התמודדה כשווה בין שווים מול אירלנד וצרפת, שאוספות הצלחות בטורנירים גדולים כמו שאצלנו אוכלים גרעינים ביציעים.

אפשר להיות חזירים ולומר שהחמצנו ניצחון מול צרפת בינונית ולא מאורגנת. אפשר גם להאשים את אוואט, קייסי ובן חיים בשער המיותר, אפשר לבכות עד מחר, אבל בשביל מה. בניון אמנם היה חלש בשני המשחקים האחרונים, אבל בכל זאת היה מחוייב כולו למטרה. בדיוק כמו סבן, קייסי, אוואט, קטן, בלילי והיתר, שעזרו לנבחרת לתת אולי את משחקה הטוב ביותר מאז ה-0:5 על אוסטריה. בכל זאת אסור לשכוח שהיינו קרובים מאוד להפסד, שהיה מסיים סופית את הקמפיין, וכבשנו מול אחת ההגנות החזקות בעולם. גם אם ישראל לא תצליח להעפיל למונדיאל, מדובר בנבחרת שהחזירה את החיוך לקהל שלה, שהתבגרה והשתפרה ממשחק למשחק. יש יותר כבוד, או כמו שהראפרים אומרים היום בפשטות - כבוד.

אחרי רבע שעה של צפייה ב"בטריבונה" ששודרה לאחר המשחק, כבר לא יכולתי לשמוע את דעת הפרשנים המלומדים של אדון רצון והעברתי לערוץ אחר. הדיון על מחליף לגרנט רלוונטי בימים אלה בדיוק כמו "בטריבונה".אפשר לאהוב את גרנט או להסתייג ממנו, אבל כל ניסיון לקרוא להדחתו נראה כרגע פאתטי.