בלוג גוש קטיף

זהו, נגמר. ההחלטה הפוליטית נפלה. אין משאל עם, התקציב עבר ותוכנית ההתנתקות נראית ממשית יותר מתמיד.

נסעתי ביום שני עם יואב והילדים לירושלים, כדי לקרוא לחברי הכנסת לתמוך במשאל עם. זאת, למרות שאני אישית לא תומכת בו - העם כבר הצביע נגד התנתקות בבחירות האחרונות. אבל הרגשתי חובה ציבורית להיות שותפה בכל מאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הילדים - שזו להם הפעם השלישית מול הכנסת - שמחו ללבוש "חולצה של גוש קטיף", לאכול ארטיק כתום, ולשתות מיץ כתום כצבע המאבק. אנחנו מצדנו גילינו שבפעם השלישית כבר יותר קל איתם - הם התרגלו לרעש הרמקולים ולהמולה מסביב.

פגשתי אנשים שחיכו בדריכות להצבעה בכנסת ורוחם נפלה כששמעו את תוצאותיה. כפי שכתבתי בעבר, כיוון שלא האמנתי שמהפוליטיקאים תבוא הישועה, הרי שלא ציפיתי ולא התאכזבתי. מקום שמלא בשחיתויות ותככים אינו יכול למנוע תהליך מושחת ולא מוסרי ואין לו גם שום אינטרס למנוע את התוכנית הזו. גם חברי כנסת מהשמאל שאומרים שהתוכנית הזו גרועה אחוזים באמוק לא מוסבר לתמוך בה ולבצע אותה, למרות שהם יודעים שהטרור לא ייפסק, ואף יגבר, ואין התנתקות ממשית מהפלסטינים. כך שבעצם התוכנית הזו לא מובילה לכלום חוץ משקט יחסי לרה"מ מצד הפרקליטות. עכשיו, יותר מתמיד, נותר לנו לסמוך על אבינו שבשמים שיבטל את הגזרה הנוראה הזו בזכות ההשתדלות שלנו ונזכה לישועות.

שבוע רצוף אירועים עבר עליי השבוע. ביום שלישי השתתפתי בחתונה של בן מושב גני טל שנשאר לגור כאן. שכן שעזר לו לשפץ את הבית סיפר לי שהוא שאל אותו למה הוא משקיע כל-כך הרבה בבית שהממשלה מתכוונת לפנות, והחתן השיב שעומדות בפניו שלוש אפשרויות. הראשונה שהוא יקבל חזרה את הכסף שהשקיע, השניה שהוא לא יקבל את הכסף ואז הפסיד והשלישית שלא יהיה פינוי ואז ההשקעה היא לטווח ארוך. והוא, החתן, מהמר על האפשרות השלישית. אשרינו...

ביום חמישי האחרון, צום תענית אסתר, התקיימה בנוה דקלים תפילת נשים. בית הכנסת המרכזי היה מלא עד אפס מקום והיו גם שעמדו בחוץ. התפללנו יחד באווירה מיוחדת והדמעות זלגו מעליהן: דמעות של כאב ושל זעקה לריבונו של עולם שיבטל את הגזרה. בסוף התפילה שמענו מספר תפילות שנשים חיברו ומכולן כמעט עלתה השאלה "על מה? ולמה הגזירה של עקירת יהודים מביתם ומסירת חלק מארץ אבות לידי אויבים שאינם רוצים בקיומנו על אדמת הארץ הזו? ומה עוד אפשר לשפר במישור הפרטי והכללי?" ואני חשבתי על ימי הפורים בהם היהודים עמדו בפני איום ממשי של השמדה. כי הרי מה שנחתם בטבעת המלך אין להשיב, ובכל זאת לאחר צום ותפילה הגזירה התבטלה. אני מקווה שגם הפעם הקב"ה קיבל את תפילתינו והגזירה של עקירת אנשים מארצם ומביתם תתבטל.

בערב, לאחר קריאת המגילה, הלכנו למסיבת פורים במועדון. הפעם נושא המסיבה היה "חלוציות" ו"מנהלת העלייה לקרקע" (כלומר מארגני המסיבה), כפרודיה על ההצעות שמגיעות מצד מנהלת ההתנתקות, הזמינה אותנו לבחור אם לגור ב"חלוצית" או ב"פרזיט". רוב המשתתפים העדיפו דווקא להיות פרזיטים, ולוותר לערב אחד על החלוציות. רקדנו ונהנינו עד אחרי חצות. למחרת בבוקר קיבלנו את הבשורה הרעה שיהודית מאור, חברת המושב, הלכה לישון אחרי המסיבה ולא קמה. משפחתה בחרה ללא היסוס לקבור אותה בגוש-קטיף. לכאן הגיעה לפני 27 שנים, כאן בנתה את ביתה, כאן ילדה את ילדיה וכאן מנוחתה האחרונה, במקום היחיד אליו היא שייכת.

ביום ראשון בבוקר נפגשנו מספר תושבים מגני-טל עם אלוף פיקוד הדרום דן הראל. אנו טענו כי המערכת רואה אותנו כגוף אחד, ולא כפרטים, ומכאן לוח הזמנים הלא הגיוני לביצוע מזימתו של רה"מ. את תכולת ביתם בטח אי אפשר לארוז בארבעה ימים, ומעבר לכך לתושבים רבים יש חממות וציוד חקלאי כבד. לאן לוקחים את הציוד? שאלתי אותו מדוע רוצים לפנות אותנו למלון או ל"קראווילה" (קראוון גדול יותר מהרגיל כפי שמציעה מנהלת ההתנתקות) בעוד ארבעה חודשים? מה נעשה עם תכולת הבית, תכולת החממות והציוד? מה יעשה בעל חנות או מפעל? לאן ייקח את מטלטליו?

לנו יש חממות לגידול צמחי גינה ותבלין. מה אנחנו אמורים לעשות עם החממות, הציוד החקלאי, מלאי העציצים והמשאיות? לאן הולכים? אם התוכנית הזו מובילה לעתיד טוב יותר מדוע לא מעתיקים את גוש קטיף למקום אחר, ונותנים לקהילה להמשיך לחיות את חייה ולפרט להמשיך בעבודתו? מה הלחץ? שמעתי שלכלובי הדגים באילת נתנו שנה וחצי להתארגן, לבני-אדם לוקח פחות?

נכון שגם אם יתנו לי שנה וחצי אני לא אלך מפה ברצון, בדיוק כמו אדם שמודיעים לו על מחלה ממארת והוא מנסה לעשות כל שביכולתו להמשיך לחיות ולא משלים עם גזירת המחלה, אבל אני מצפה שהמדינה שתמכה בהקמת גוש קטיף לפני יותר משלושים שנה (כחלק מתוכנית חמשת האצבעות להשגת ביטחון למדינת ישראל) תדאג להעתקו של הגוש למקום אחר. זאת, כדי שיהיה לאן להעביר את האנשים שיוכלו להמשיך בעבודתם כחקלאים יצרנים שתורמים למדינה, ולא כמובטלים שמועברים במשאיות לקראווילה או למלון ללא עתיד. למדינה צריך להיות אינטרס למנוע ככל שאפשר את הטראומה - או שמא רמיסת זכויותיהם של תושבי הגוש, כמו גם הפיכתם לאלימים וקיצוניים, מאפשרת למהלך לא מוסרי להתרחש בשתיקה רועמת של ציבור גדול.

לאלוף לא היתה תשובה. עצוב לדעת שלאחראי על ביצוע ההתנתקות אין את הכלים לעשות זאת כמו שצריך. ויותר עצוב לי שאני קולטת שהתשוקה לפנות את תושבי הגוש כל כך חזקה עד שחושבים איך לגמור את הפינוי מהר ולא חושבים על הפרטים. מזעזע.

בסוף השיחה, כשהאלוף הבין שיש פרטים בביצוע ההתנתקות שהוא צריך לחשוב על פתרונם, הוא סיכם את הדברים במה שאפשר לפרש כפליטת פה, או שלא: "אם יהיה פינוי..." ואני חייכתי בלבי וחשבתי שבמקום שיש ספק יש תקווה.

אתמול, יום שלישי, התקיימה הזכרה לאיציק ואנה ז"ל, חבר גני טל שנפטר לפני שנה בדיוק. עמדתי בבית הקברות שבגוש, צופה אל הים, עוברת בין הקברים של ארבעת חברי גני טל שאיבדנו בשנה האחרונה מאז דובר על התנתקות. כל אחד והסיפור המדהים שלו. איציק ויונה ואנה: יונה ביקשה להיקבר בגוש אם לא תחלים מהמחלה, למרות שדובר כבר על התנתקות. איציק הסכים לבקשת אשתו ונפטר באותו לילה. גדעון ריבלין שהיה ונשאר חלק מהנוף החולי הזה ועכשיו יהודית. ארבעתם בילו את רוב חייהם בגוש קטיף. עצרתי גם ליד הקבר של אהובה אמרגי מגני טל שנרצחה לפני שלוש שנים על כביש כיסופים והיא בת שלושים, והשאירה אחריה שני ילדים קטנים. חשבתי על בית הקברות הזה שמבלי שרצינו הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן, בגוש קטיף.