עבדים היינו, עבדים נשארנו

מעת לעת מסתערים כלי התקשורת על נתוני השכר של בכירי השכירים במשק, ומפרסמים אותם בהבלטה. אמנם, לעתים מזומנות מתפרסמים השכר ברוטו, או עלות השכר של אותו בכיר, אך גם בניכוי כל ההוצאות והמסים, קורא האזרח בהשתאות בעיתונו סכומים הנראים לו דמיוניים. את אופי תגובתו המדויק קובעים גורמים רבים: רמת השכלתו והפרופיל הנפשי שלו הם שניים מהחשובים יותר. קנאה, תסכול והתרעמות הן, עם זאת, תגובות שכיחות.

ואכן, הפערים בין בכירי השכירים ושכירים סתם עצומים. בכירי השכירים משתכרים סכומים שקליים שעל מנת לרשום אותם יש צורך בשש ספרות, ולעתים אף בשבע. על פי נתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (והם מעודכנים ל-16 במרץ האחרון), השכר החודשי הממוצע במשק הוא, לעומת זאת, 7,748 ש"ח, שהם 1,782 דולר, שהם כ-1,372 יורו.

במילים אחרות: הישראלי עמל בממוצע חודש שלם, כדי להשתכר את סכום הכסף המספיק לטיסה הלוך ושוב במחלקת תיירים לפריס ולינה שם במשך עשרה לילות בחדר ליחיד במלון שני כוכבים. אם במהלך עשרת הימים הללו הוא מבקש גם לאכול צהרים בבית קפה וארוחת ערב במסעדה, והוא מעוניין לקנות חפצים ובגדים אחדים בחנויות מקומיות, עליו להקריב לשם כך משכורת חודשית נוספת.

גם בארצו שלו, קשה לומר שבעל המשכורת הממוצעת במשק יכול לחיות ברווחה. משכורתו תספיק בערך לשבע או שמונה ארוחות זוגיות מלאות (כלומר, ארוחה ששותים בה בקבוק יין טוב, מלווים אותה גם במים מינרלים ובקפה ונאכלות בה בסך הכל שש מנות משלושה סוגים) במסעדות יוקרה תל אביביות, או לחלופין, לכ-258 סטים של לאפה עם שווארמה + שתייה קלה. אם הוא מעשן שתי חפיסות סיגריות תוצרת חוץ ביום, יצטרך להסתפק בחצי לאפה עם שווארמה כדי להשלים את החסר. ואולם, העם חפץ כידוע לא רק בלחם כי אם גם בשעשועים: אם ייטיב לעמוד על המיקח או לנחש את המחיר הזוכה במכרז מקוון כלשהו, יוכל בעל השכר הממוצע לרכוש תמורת כשלושה או ארבעה חודשי עמל מסך פלזמה חדש לצפייה בשידורי הטלוויזיה.

אכן, דחוקה פרנסתנו, אך בכך אין כל חדש. מעניין, עם זאת, להציג שאלה אחרת: מדוע מתמקדים תמיד כלי התקשורת, הקנאה, התסכול וההתרעמות דווקא בבכירי השכירים? אמנם, אשקר אם אומר שלא הייתי מוכן להחליף משכורות עם, למשל, מנכ"ל בנק הפועלים, אך אם כבר לקנא – מדוע דווקא בו ובשכמותו? הרי ברקע כל אותם עסקי ענק עומדים בעלי הון עשירים בהרבה, הלא הם בעלי המניות! ובאורח הנאמן לרפליקה האחת והיחידה שכדאי לזכור מאותה אכזבה קולנועית, "מלחמת הכוכבים: אימת הפאנטום" – "תמיד יש דג גדול יותר" – מעל בעלי ההון השולטים בארצנו מתנשאים להם הלא עשירי עולם, מעין חבורה אקלקטית ומוזרה הכוללת מחד גיסא ממושקפים נבונים עם הרבה שכל והמון מזל כביל גייטס ומאידך גיסא יורשי עושר שנצבר במשך מאות שנים כסולטן ברוניי!

באורח מעניין, דווקא על ממונם המופלג של עשירי תבל אין התקשורת מדווחת תוך הלהטת הרוחות. הירחון "פורבס" מקדיש מדי שנה רשימה מפורסמת למאה האנשים העשירים ביותר על פני כדור הארץ, ובעלי השכר הממוצע ברחבי תבל מתבשרים עליה באמצעות כלי התקשורת הפועלים בארצותיהם, ועליהם אין איש מתרעם באמת. בעלי השכר הממוצע צופים להם בשלווה בכתבת הטלוויזיה. לעתים ידווח, למשל, שהונו של גייטס, נאמר, נאמד בשנה מסוימת בכ-20 מיליארד דולר פחות מאשר בשנה קודמת. "וואלה", עשוי הצופה לומר לאשתו בנסיבות הללו (ואין זה פרי מוחי הקודח, אני נשבע ביקר לי שכבר שמעתי התבטאויות ממין זה), "מסכן גייטס, כמה כסף הפסיד". ספק אם הוא נותן דעתו על כך, שהפסד כזה היה מממן כ-11,218,371 משכורות ממוצעות של שכיר ישראלי, או לחילופין שאין כל הבדל משמעותי בין האפשרויות שמציעים החיים לאדם שהונו נאמד ב-60 מיליארד דולר, למשל, מול רעהו שהונו מהווה רק שני שלישים מסכום זה... הייתכן, שהונם של העשירים באמת פנטסטי כל כך בעיננו, עד שאין אנו מוצאים בנו אפילו עוז לקנא בהם?

ובעוד כחודש, כולנו – דלת העם, בעלי השכר הממוצע, בכירי השכירים – נסב אל שולחן כלשהו ונרעים בקולנו: "עבדים היינו, ע-ב-דים! עתה בני חורין, ב-ני חו-רין!".
האמנם?