פרופורציות - תולדות הסכסוך בקפריסין

"אוויר הרים צלול כיין \ וריח אורנים \ נישא ברוח הערביים \ עם קול פעמונים
ובתרדמת אילן ואבן \ שבויה בחלומה \העיר אשר בדד יושבת \ ובלבה חומה"

השורות הלו, פרי עטה של נעמי שמר ז"ל, נכתבו כמובן על ירושלים, אבל גם לאחר שירושלים "חוברה לה יחדיו" יש עדיין עיר שעליה היו השורות הללו מתלבשות היטב – ניקוסיה, בירת קפריסין, העיר המחולקת האחרונה בעולם (למעט רפיח, שחולקה בהסכמי קמפ דייויד בין ישראל למצרים ולפחות בעת חתימת ההסכם היה אמור להיות מעבר בין השתיים).

בנדל"ן נהוג לומר שמיקום הוא הדבר החשוב ביותר. הרוב דובר היוונית בקפריסין למד זאת היטב על בשרו, כאשר ב-1974 פלש אל האי הצבא הטורקי, שהיה מרוחק רק כמה עשרות קילומטרים, בניגוד ליוון המרוחקת 500 ק"מ – במטרה להגן על המיעוט דובר הטורקית במדינה ולמנוע את סיפוחה של קפריסין ליוון. כשהתפזר העשן מעל מעשי האיבה והזוועה נותר האי הקטן מחולק לשתי מדינות (שרק אחת מהן מוכרת בעולם שמחוץ לטורקיה), וכל המאמץ שהושקע בניסיון לפשר בין שתי הקהילות באי ירד לטמיון.

כדי להבין למה זה קרה דרושה סקירה מהירה של תולדות האי. רוב תושבי קפריסין הם יוונים, על פי שפתם ותרבותם, זה 3,000 שנה, למרות שכמו מדינה ים תיכונית אחרת, גם קפריסין נשלטה על ידי כל כובש שעבר באזור. קפריסין אפילו הגדילה לעשות ונשלטה למשך כמה עשורים על ידי ונציה – דבר שאיפשר לשייקספיר למקם שם את גיבורו הטראגי, השחום והמסוקס - אותלו. ב-1571 כבשו הטורקים את האי מאנשי הגונדולות, וכאן בעצם התחילו הבעיות.

הטורקים שלטו באי במשך 300 שנה, במהלכם נוצר באי מיעוט טורקי, שגודלו נע בין 15-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה. הטורקים לא אכלסו במקור חלק מסוים ומובהק של האי, אלא יצרו מובלעות קטנות בכל עיר ועיירה באי. היו אמנם כפרים טורקיים, אבל אלה לא היו רבים, ולא היו מרוכזים באזור מסוים שיעניק להם דומיננטיות גיאוגרפית.

ב-1832 מרדה יוון בטורקים וזכתה בעצמאותה, כשהיא טובעת את המונח "אנוסיס" – איחוד של כל שטחי העולם דובר היוונית תחת שלטון המולדת. היוונים הקפריסאים נמנעו במופגן מלחבור למרד, אבל זה לא מנע מהטורקים להוציא להורג 500 מבכירי הקהילה, כולל הארכיבישוף של האי ושלושה בישופים. ב-1878 העבירה טורקיה את השליטה המעשית באי לבריטניה, כדי שזו תקים שם בסיסים שירתיעו את הרוסים מלנסות להתפשט לתוך האימפריה העותומנית. פעולה זו חידדה אצל טורקיה את ההכרה ששליטה בקפריסין חיונית לביטחונה.

לאחר העברת השליטה באי לבריטניה הרשו לעצמם היוונים הקפריסאים לטפח שאיפות ל"אנוסיס" – איחוד עם אמא יוון. ב-1915 היתה בריטניה מוכנה, לרגע קט, לשקול את הרעיון ברצינות תמורת הצטרפות של יוון למלחמת העולם הראשונה. יוון סירבה והרעיון נגנז.

ב-1923 חתמו טורקיה ויוון על "חוזה לוזאן", שהביא לחילופי אוכלוסייה – טרנספר הדדי – בקנה מידה גדול. הטורקים שהתיישבו ביוון ובכרתים הועברו חזרה מזרחה, ואילו היוונים ברחבי אסיה הקטנה נאלצו לנדוד מערבה. במסגרת הסכם זה ויתרה טורקיה לנצח על כל תביעה לריבונות על קפריסין לטובת בריטניה.

במהלך השנים שבין שתי המלחמות גברה מאוד התביעה לאנוסיס בקפריסין. ב-1931 נפגשה המועצה המחוקקת של המושבה הבריטית קפריסין בפעם האחרונה. הישיבה התפוצצה והמון שזעק סיסמאות איחוד שרף את בניין הממשל. בעקבות כך הוצאו המפלגות הפוליטיות מחוץ לחוק, וכל ביטויי ההזדהות הפוליטית תועלו דרך האיגודים המקצועיים.

ב-1950 נבחר כומר בשם מיכאל מוסקוס לארכיבישוף של קפריסין ונטל את השם "מקאריוס" (המבורך). במקביל חזר לאי קצין צבא יווני יליד קפריסין בשם ג'ורג' גריבאס, שפיקד במהלך מלחה"ע השנייה על ארגון גרילה ימני קיצוני נגד הנאצים, והיה חדור שנאה תהומית לקומוניזם. מקאריוס החל להפעיל לחץ בינלאומי על בריטניה ולעתור לאו"ם נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי, ואילו גריבאס הגיע למסקנה שהתנגדות אלימה היא בלתי נמנעת והחל להתכונן לכך.

מבלי להיכנס לכל עלילות המחתרת הקפריסאית, שכונתה אאוק"א (הארגון הלאומי של לוחמי החופש), חשוב להסביר שתנועת ההגדרה העצמית של היוונים הקפריסאים עוררה את התושבים הטורקים באי וגם את טורקיה עצמה, שאיימה להשתלט על צפון קפריסין במקרה שבריטניה תוותר על השלטון במקום. המתיחות בין שתי הקהילות התפרצה למעשי לינץ' הדדיים, והעולם החל להבין שדרוש פתרון. הן בריטניה והן ארה"ב היו חרדות מפני פיצוץ יווני-טורקי, שכן שני הצדדים היו חברים חשובים בברית נאט"ו.

ב-1958 הזמין ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, את מזכ"ל נאט"ו לתווך בסכסוך. למרות שרק שנתיים קודם הפיקו הבריטים תועלת אסטרטגית משליטתם בקפריסין, כשהשתמשו בה כנקודת זינוק למבצע סואץ, אמר מקמילן ב-58' שאינו משוכנע שלבריטים דרוש יותר מבסיס אווירי בחכירה או כמובלעת ריבונית, ומלבד זאת יכולים הטורקים והיוונים לחלק ביניהם את האי.

ב-1960 הפכה קפריסין למדינה עצמאית למעשה, בכוח חוקה ושלוש אמנות שהיו משולבות זו בזו. החוקה הקפריסאית היתה מפורטת (199 סעיפים, מתוכם 48 סעיפי יסוד ללא אפשרות שינוי) ונוקשה במידה לא רגילה, במיוחד לאור העובדה שאוכלוסיית האי עמדה על מעט יותר מחצי מיליון. על פי החוקה, נשיאות קפריסין הובטחה לרוב היווני, וסגנות הנשיא למיעוט הטורקי, כשלכל אחד מהם זכות וטו מוחלטת. למיעוט הטורקי הוענקו 15 מתוך 50 המושבים בפרלמנט, רוב בכל אחד משני החלקים של הפרלמנט נדרש להכרעות חשובות, ועניינים רבים (דינים אישיים, דת ועוד) הושארו מחוץ לסמכות הפרלמנט ובידי מועצות קהילתיות נפרדות.

הסיבה למורכבות הזו היא, שמאחר שהאוכלוסייה הטורקית היתה מפוזרת ברחבי האי, אי אפשר היה לכונן בקפריסין מערכת פדרלית שתעניק לטורקים מידה של שלטון עצמי. החוקה גם הבטיחה לבריטניה ריבונות בשני בסיסים באי וזכות שימוש בלעדית בנמל התעופה של ניקוסיה במקרה חירום. בריטניה, טורקיה ויוון חתמו כ"ערבות" לקיום החוקה. הארכיבישוף מקאריוס נבחר לנשיא ברוב גורף, וד"ר פזיל קוצ'וק נבחר לסגנו.

ב-1963 אירע הפיצוץ הראשון בהסכם המורכב הזה, בין השאר סביב טענתו של סגן הנשיא פזיל, שמאחר שמוקנית לו זכות וטו בנוגע למדיניות החוץ של קפריסין, הרי שלא מוגזם מצדו לדרוש שיספרו לו מהי למעשה מדיניות זו. סיבת נוספת למתיחות היתה עמדותיהם הקיצוניות של רבים מחברי אאוק"א לשעבר, שהשתלבו בכוחות הביטחון ונתפשו בעיני הטורקים כאיום.

בדצמבר 63' אירעו התנגשויות אלימות בניקוסיה והמדינות הערבות לחוקה נאלצו להתערב ולכפות הפסקת אש. בוועידת שלום שכונסה בלונדון דרש מקאריוס את ביטולה של החוקה ועצמאות מוחלטת לקפריסין. סגן הנשיא החרים בהפגנתיות את הליכי השלטון מאותו רגע ומקאריוס החל לנקוט צעדים חד צדדיים. בינתיים חזר הקולונל גריבאס לאי ונטל את הפיקוד על "המשמר הלאומי". הוא הצליח להחזיר משמעת לכוחות המזוינים, אולם במקביל הוביל אותם לכיוון קיצוני ובלתי מתפשר, והפך אותם לכלי לאכיפת רצונם של הקיצונים היוונים על הטורקים.

ב-1967 הופלה הדמוקרטיה ביוון על ידי כת צבאית לאומנית, שחתרה לאחד את קפריסין עם המולדת. הקולונל ג'ורג' פאפאדופולוס הציע לטורקיה בסיס בקפריסין ואת האי היווני קסטלוריזון הסמוך לחופי טורקיה, בתמורה להסכמתה לסיפוח קפריסין ליוון. ההצעה נדחתה. גם מקאריוס לא התלהב מהרעיון להתאחד עם דיקטטורה. אולם גריבאס יצא מכלל שליטה ופתח במסע טרור נגד הטורקים. בסופו של דבר הושג הסכם הפסקת אש, שתנאיו יושמו רק באופן חלקי. הטורקים איימו להתערב, אולם נשיא ארה"ב, לינדון ג'ונסון, שלח לר"מ טורקיה את מה שעוזרו דאז כינה "האיגרת הדיפלומטית הבוטה ביותר שראיתי מעודי", והטורקים התקפלו.

הקיצונים בקפריסין החלו לאיים על מקאריוס שאם לא יהיה נאמן לעיקרון ה"אנוסיס", מוטב לו שיפרוש מההנהגה. הארכיבישוף התעלם וזכה ב-95% מהקולות. אולם החונטה באתונה הגבירה את הלחץ על המנהיג הפופולרי, שלא נרתע ונלחם חזרה נגד המשטר הצבאי במולדת ונגד ארגוני הטרור מבית. ב-15 ביולי, 1974, פוצצו קושרים מהמשמר הלאומי את ארמון הנשיאות והכריזו על מותו של מקאריוס, שדווקא שרד את ההתנקשות וחולץ על ידי חיל האוויר הבריטי לבסיס הריבוני של בריטניה באקרוטירי. במקום מקאריוס מינו הקושרים את ניקוס סמפסון, איש צבא קיצוני שהיה אחראי למעשי טבח בטורקים במהומות של 63'.

מקאריוס טס ללונדון ודרש מבריטניה, כערבה לחוקת קפריסין, להתערב. בריטניה היססה ור"מ טורקיה, בולנט אצ'וויט, פירסם ב-18 ביולי אולטימטום שקרא להדיח את סמפסון, לפזר את המשמר הלאומי ולספק ערובות רציניות לעצמאותה של קפריסין. החונטה ביוון היתה משוכנעת שארה"ב תמשיך למנוע מטורקיה להתערב, והתעלמה מן האולטימטום.

כעבור יומיים החל מה שאצ'וויט כינה "משימת השלום" בעת שכוחות טורקיים נחתו סמוך לקיריניה וגברו על התנגדות עזה. הסיפורים על יחסם לאזרחים היוונים גרמו לבריחה המונית. בתמורה השתלטו היוונים על המובלעות הטורקיות וביצעו מספר מעשי טבח משלהם. כשהעשן התפזר חולקה קפריסין לשני חלקים – חלק טורקי בצפון, על פני כשליש מהאי, וחלק יווני שהמשיך להיות מוכר בשאר העולם כשלטון הלגיטימי באי. קו הגבול עובר בלב הבירה ניקוסיה, שמאז נפילת חומת ברלין נותרה העיר המחולקת האחרונה בעולם.

באתונה רצה ראש החונטה, הבריגדיר יואנידס, לפתוח במלחמה כוללת נגד טורקיה. למרבה המזל היו עמיתיו לדיקטטורה מעט שפויים ממנו והכריזו שהדבר אינו אפשרי. החונטה נפלה והדמוקרטיה חזרה ליוון. סמפסון ויתר על הנשיאות לטובת סגנו החוקי של מקאריוס, גלאפקוס קלרידס.

מתוך כחצי מיליון קפריסאים ממוצא יווני, 180 אלף הפכו לפליטים. לאחר מו"מ הורשו הטורקים מרחבי קפריסין לעבור צפונה, בעוד שהיוונים שנותרו בצפון הורשו להישאר שם כמיעוט מוגן, אולם מאז עזבו רובם ורק פחות מאלף נשארו. היוונים האשימו את האמריקאים שלא הגנו עליהם. ב-19 באוגוסט נערכו בניקוסיה הפגנות אנטי-אמריקאיות סוערות, במהלכן נרצח השגריר האמריקאי החדש. הגבול בין שני חלקי קפריסין התקבע, ואם עדיין לא הספיקו לכם ההקבלות למקומותינו, אז נזכיר שהוא מכונה "הקו הירוק".

ב-1977 הלך מקאריוס לעולמו, ובכך איבדו היוונים את המנהיג היחיד שהיה בעל פופולריות מספקת כדי להעביר פשרות כואבות. ב-1983 הכריז מנהיג קפריסין הטורקית, ראוף דנקטאש, על עצמאותה של "קיבריס", או "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", שבה כאמור מכירה אך ורק טורקיה.

כך זה מן הסתם היה נשאר, אילולא כוח המשיכה של האיחוד האירופי. קפריסין מאד רוצה להצטרף למעצמה המתהווה, אבל האיחוד בדרך כלל אינו מקבל לשורותיו מדינות שמצויות בסכסוכים מהסוג הזה. בשנה שעברה הועלה במשאל עם בשני חלקי קפריסין לאיחוד האי. בצד הטורקי, המבודד מהעולם ומוכה העוני, אישרו את הסכם השלום ברוב מכריע. דווקא הצד היווני דחה אותו, מתוך התעקשות על זכות השיבה (נשמע מוכר?) של פליטי 1974. למרות זאת קיבל האיחוד את קפריסין לשורותיו, בעיקר מתוך הנחה שההדורים האחרונים ייושרו עד מהרה. בינתיים ממשיכים תושבי ניקוסיה להיתקל בחומה מכוערת, עטופה גדר תיל דוקרני, באמצע עירם.