לא נסחפנו עם המונה ליזה?

יש אייקונים תרבותיים שכל מפגש עימם יסתיים באורח בלתי נמנע באכזבה. זהו תוצר בלתי נמנע של העידן המודרני, עידן המאפשר לאדם הממוצע, בתנאי שהוא נמנה עם העולם המערבי, לבקר באורח חסר תקדים ביותר מקומות מששזפו עיניהם של נפוליאון בונפרט וקיסר סין בן זמנו יחדיו. מהפיכת המידע, זו הממקמת אותך בליבם של כל אתר ותופעה בהקשות ספורות על העכבר והמקלדת, רק מחזקת מגמה זו. מי שחזה בימי חלדו במאות אם לא אלפי תמונות של הטאג' מאהאל, שצולמו כאשר פונתה הרחבה שבקדמתו מאדם, בשעה שבה השמש זורחת על מבנה מפואר זה באופן מחמיא במיוחד, לא יוכל אלא להתאכזב כאשר יראהו, בראשונה, בסתם יום של חול.

המפגש הראשון שלי עם המונה ליזה, הציור המפורסם ביותר בעולם, זימן חוויה דומה. אין דין ראות הציור על גבי תדפיסים או מסכי מחשב (אף שמסכי מחשב עוד לא היו אז חלק משגרת חיי) כדין ראותו ב"לובר". שם אתה מתוודע בראשונה לגודלו הזעיר, למצבו הרעוע, לעובדה שהוא מרשים פחות כאשר הוא נתון בכלוב עבה, עשוי זכוכית משוריינת. גם נוכחותם של כמה עשרות יפנים בינך ובינו, בכל רגע נתון שבו תבחר לבקר את האולם שבו הוא מוצג, במוזיאון שהינו שכונה בפני עצמה, מקטינה מעוצמת החוויה. אי אפשר אחרת.

אלא שהמונה ליזה, הקרויה גם ג'יוקונדה, זימנה לי תמיד גם אכזבה מסוג אחר. סהדי במרומים, שנבצר מבינתי מה מוצאים בו, בציור זה. מדוע, מכל הציורים שבעולם, זכה הוא לתהילת עולם? מדוע הוא הציור המפורסם ביותר בעולם?

בימים אלה מלאו, ככל הנראה, 500 שנה לציורו על-ידי ליאונרדו דה וינצ'י. אין תאריך מדויק למועד ציורו, אך מקובל להניח שליאונרדו יצר אותו בתקופה הפיורנטינית השניה שלו, שהייתה בין השנים 1503 ו-1505. הוא מתעד אשה צעירה שנישאה לאציל בן התקופה. ג'יוקונדו היה שם משפחתו, ולכן שמו הנוסף של הציור (מונה ליזה היה שמה), הינו "לה ג'יוקונדה", שניתן לתרגם כ"אשר לג'יוקונדו". גוון פניה צהבהב, אולי בשל תסמונת או מחלה שממנה סבלה. פיה פעור כחוט השערה. במונחי ימינו, נהוג להתייחס לתכונה זו כל"חיוך המונה ליזה", מונח שקנה לו זכות קיום בפני עצמו, אך ידוע לנו כיום כי במאה ה-16, הבעה כזו נחשבה כאות לאלגנטיות. הציור הוא מעשה אמנות מרשים, הן בשל היכולת הטכנית המובעת בו, והן משום שנושאו, יש בו דבר מה מעניין. הרשימה אותי במיוחד תמיד העובדה, שלא ניתן לקבוע מהתבוננות בו באיזו שעה של היממה ניצבת לה שם הג'יוקונדה. האמביוולנטיות של האור והצל אינה פשוטה לביצוע, והיכולת לייצרה היא אחת התכונות המרשימות ביותר של ליאונרדו כאמן בכלל, וכצייר בפרט.

אף לא אחת מעובדות, אבחנות ודיעות אלו, אין בה כדי להסביר לי מדוע נבחר דווקא ציור זה להוות סמל בינלאומי ואלמותי של אמנות עילאית. בכל הכנות, את הפורטרט העצמי של ליאונרדו, שאינו אלא רישום, אני אוהב יותר. הקפלה הסיסטינית של בן תקופתו, מיכאלאנג'לו, היא בעיני יצירה עילאית בהרבה. אני מקבל בהכנעה את דעתו של ידידי הצייר סימון אבישר, הנוהג לגעור בי מעת לעת, כשהוא מרעים עלי בקולו: "אתה לא מבין כלום באמנות פלסטית!". נכון, איני מבין, אבל אני סקרן, ולכן הג'יוקונדה הצהבהבה, עם חיוכה האלגנטי וכלוב הזכוכית שלה, הוא אייקון שאני מוצא עצמי הוגה בו, מעת לעת.

התשובה לחידה שאני חד לעצמי לעתים, ויובל ה-500 ליצירת המונה ליזה הוא בהחלט מועד ראוי להגות בו, תימצא אולי בעיון בתולדות הציור. ידוע כי ליאונרדו אהב אותו מאוד ונהג לשאתו באמתחתו, אך הוא לא אהבו במידה כזו שתמנע ממנו למכור אותו, פעולה שבסופו של דבר ביצע. הציור נתפש מאז כאחת היצירות הבולטות של תקופת הרנסאנס, אך נראה כי את מעמדו הנוכחי רכש רק במאה ה-20. תפקיד מסויים שיחקה ברכישת מעמד זה פרשת גניבתו מהלובר ב-1911 (הוא נמצא כעבור שנתיים, תלוי על קיר בבית מלון באיטליה). פרשיות מסוג זה מייצרות פירסום ותהילה בעולם המודרני. כמה מאיתנו היו שומעים באמת על מונק, אלמלא היה "הצעקה" נגנב מעת לעת?

חברות נזקקו תמיד לסמלים, אך בעידננו נראה כי יפה השעה לסמלים בינלאומיים. סמלים אוניברסליים, שניתן למסחר, לשדר, להפוך לשומרי מסך. יצירה כלשהי, עתיקה מספיק אך נוכחת עדיין, עם מוצא מוכח, הייתה חייבת להיבחר כסמל האמנות. המונה ליזה זכתה בתפקיד הנכסף. עצם ההיזקקות לסמלים כאלה, זו תופעה שעליה ניתן להצביע. מדוע נבחרה דווקא יצירה זו לשמש בכך? זאת, כנראה, אוסיף לא לדעת.