הלב ממריא בזול

בשנה האחרונה יצא לי לבקר במדריד, אמסטרדם, פאריס, בריסל ובלונדון אפילו פעמיים. בכל המקומות ביקרתי על בסיס הנאה צרופה בלבד, ובכל המקרים הגעתי וחזרתי בטיסות עליהן שילמתי בעצמי, כלומר – אף רוזנת עשירה לא הפכה אותי (עדיין) לנער השעשועים שלה. ואם אתם חושבים שאני מספר לכם את זה כדי שתחשבו שאני מליין מניאק שרק רוצה לנקר לכם את העיניים, אתם טועים, לפחות לגבי החלק הראשון – כל הטיסות יחד עלו לי פחות מהכרטיס היחיד שקניתי השנה לישראל.

כל זה קורה בשל מהפכת הטיסות הזולות שמשתוללת בשמי אירופה בשנים האחרונות, הידועה יותר בתור "מהפכת איזיג'ט" על שם חברת התעופה המובילה את התופעה, ושכנפיה פרושות מאתונה בדרום, דרך טאלין ושטוקהולם בצפון ועד ליסבון שבמערב. אבל איזיג'ט לא לבד – לצדה מתניעות מנועים על בסיס קבוע גם "ראיין אייר", "טראנסאביה", "ויז-אייר", "אייר אירופה", "וולינג" ועוד רבות. ללופטהאנזה יש לא פחות מ-12 מתחרות בגרמניה. ובזכות כל אלו, התלבטותו של צרכן אירופי מצוי אינה עוד בין רכישת כרטיס טיסה לקניית דירה, אלא בין סופ"ש בבודפשט לזוג נעליים.

ואיך מצליחות כל אותן חברות להוריד את מחירו של כרטיס טיסה לונדון-רומא ל-60 יורו? רוב החיסכון נעשה על ידי שלושה עקרונות די פשוטים: הראשון הוא, הפיכת הטיסה למצרך להמונים (commodity באנגלית) על פני מותרות לעשירים, או במלים אחרות - מטוס זה לא מלון. מטוס זה אוטובוס עם כנפיים. ולכן ניפרד לשלום מכל מה שלא באמת נחוץ – ארוחה בשני תפריטים, שירותי קרקע או סרטים כרקע לשינה בישיבה. אם אתה ממש רעב, אתה מוזמן לקנות סנדוויץ' מהעגלה שתעבור במסדרון.

העיקרון השני הוא הקשחת המערכת (סטנדרטיזציה), כי כמו בכל פס ייצור להמונים, כמה שפחות יוצאים מהכלל, ככה יותר זול. העסק מאוד פשוט: מזמינים דרך האינטרנט או הטלפון (וכך חותכים את הקופון שעשו בעבר סוכני הנסיעות). קנית שישה שבועות מראש – תשלם קצת. קנית שבועיים לפני – תשלם קצת יותר. והכי חשוב: שילמת – נסעת. אפס גמישות. אין החזרים, אין שינויים, אין שדרוגים, אין כרטיס פתוח, ווייטינג ליסט או נוסעים מתמידים. ממש כמו אחרי ששילמת על יוגורט בסופר. התחרטת? אתה יכול לזרוק את הכרטיס לפח, אם היה לך כרטיס – כי אפילו זה, בעצם, די מיותר. מספיק שתבוא עם מספר הזמנה ודרכון תקף. וגם מחלקת עסקים, למשל, לא נחוצה בטיסות של גג ארבע שעות. ודאי כשקהל היעד שלך לא ממש קורא "גלובס" או "פייננשל טיימס".

העיקרון האחרון הוא יעילות: מציצת המשאבים עד השלוק האחרון, בעיקר בכל הנוגע לניצול המטוסים. במקרים לא מעטים, יותר יקר להחזיק מטוס בשדה תעופה על הקרקע מאשר באוויר, ודאי כשהוא ריק מנוסעים. תכנון נכון יגרום לניצול מקסימלי של כל מטוס, יחסוך את שירותי הקרקע וגם את הלילות במלון 5 כוכבים לדיילות.

ולמה, אתם ודאי שואלים, כל זה קורה רק עכשיו, בעוד שבארה"ב זה המצב ולא מאתמול? כיוון שרק לפני כמה שנים נפתח באמת שוק התעופה האירופי לתחרות. עד אז מימנו כרטיסי טיסה ב-500 יורו את המנגנונים המיותרים, מועצות המנהלים ואותם לילות במלונות 5 כוכבים של מנהלי בריטיש אירווייז, אייר פראנס או איבריה. אט אט ננגסו ההגנות למונופולים, למרות שהן עדיין קיימות פה ושם: המרכיב היקר ביותר בכרטיס ברצלונה-לונדון שקניתי ב-53 יורו, היה – לא להאמין - מסי נמל, רק בגלל ההגנה מתחרות לה זוכים שירותי הקרקע בנמל הבית של ברצלונה.

למהפכה הזו יש השלכות כלכליות ברורות ומיידיות על שוק התעופה וענפי התיירות, אבל לא רק. בשנתיים האחרונות, למשל, חלה עליית מחירים לא קטנה של דירות בעיירה השלווה ג'ירונה, בת 90 אלף התושבים, שבצפון קטלוניה. הסיבה: לג'ירונה, שעתיים נסיעה מברצלונה, יש נמל תעופה עם מסים נמוכים בהרבה מזה של ברצלונה, מה שהפך אותה לבסיס הבית של ראיין אייר. אבל ההשלכות אינן רק כלכליות. במאמר ב"אקונומיסט" נכתב "איזיג'ט ואחיותיה תרמו לאינטגרציה האירופאית יותר מכל מהלך פוליטי של האיחוד". אכן - הן איפשרו למיליוני אירופאים לבקר לראשונה במדינות אחרות באיחוד, והפכו את הרעיון של לעבוד או לגור במדינה אחרת לפשוט בהרבה.

והשאלה המתבקשת היא, למה אנחנו לא? למה ישראל מחוץ לתמונה? מבחינת ההזדמנות העסקית, אין בעיה: ישראלים אוהבים לנסוע לחו"ל יותר מכל בני לאום אחר באירופה, ואצלנו "לנסוע לחו"ל" בהגדרה חייב בעצם להיות "לטוס לחו"ל". וגם המרחק אינו בעיה: עוד לפני לונדון או פאריס אפשר להתחיל עם יעדים קרובים אטרקטיביים כמו טורקיה, קפריסין, יוון או איטליה. זה נכון שהתיירות היא כרגע חד כיוונית, אבל אם יש הצדקה לדילים של טיסה+מלון לאמסטרדם על בסיס קבוע, אין סיבה שלא יהיה מקום גם לטיסות זולות. האמת היא שאין לי תשובה ברורה על כך. יש לי רק הרגשה שהעסק ישתנה בקרוב, והלב ימריא, גם בלי אל על.