בג"ץ ימני מדי

פרסום דו"ח המאחזים של עו"ד ששון הביא לגל של ביקורת על המערכת הציבורית-ביצועית אשר חורגת מסמכותה ביודעין ומשדרת מסר כפול על מנת להרחיב ולהשריש את מפעל ההתנחלויות. הדיון הציבורי במסקנות הדו"ח התמקד בעיקר בשתי שאלות - כיצד להפוך את מסקנות הדו"ח לאופרטיביות, ולהיכן נעלמה אחריותם של הדרגים הפוליטיים. אלו אכן שאלות מהותיות הנוגעות בלב לבה של השתלטותו של הכיבוש וערכיו על מדינת ישראל. אך מבין שלל הגופים הציבוריים – המדיני, הפוליטי, הצבאי והביצועי – שתרמו ליצירת תרבות הכיבוש, נשמט מקומה של המערכת המשפטית, או במילים אחרות רק בית המשפט העליון נשאר משום מה חסין.

למה בג"ץ? הרי כולם מכירים את אמרתו המפורסמת של רבין בדבר הסכם אוסלו, שיאפשר את המשך השליטה הישראלית בשטחים ללא בג"ץ ובצלם. בג"ץ הרי נתפש כמי שמפריע לכיבוש, כמכשול בפני הניסיון הישראלי להשתלט על השטחים. עתירות של פלסטינים מוגשות כל הזמן. אז איפה פה הבעיה? הרשו לי להסביר.

בית המשפט העליון מסמל את הדמוקרטיה הישראלית. סקרים המתפרסמים תדיר על אמון הציבור במוסדות הדמוקרטים הישראלים מראים כי הוא זוכה ליוקרה הרבה ביותר ולאמון הנרחב ביותר. מכיוון שהפך להיות תחליף לחוקה, הוא משמש כפטרון העל של קביעת הנורמות הציבוריות בחברה הישראלית. מתוקף תפקידו זה תרם רבות להשתרשותם של נורמות דמוקרטיות. אלא שלנורמות יש מסגרת. הם משקפים עמדה חברתית. אפילו ברק יאלץ להודות כי ישנו קשר בין הנורמות אותם כופה בית המשפט לערכים החברתיים. השאלה היא לאילו ערכים חברתיים מחויב בית המשפט. האם אלה ערכי הצדק, השוויון והחרות, או שמא הם משקפים דווקא את העמדה המהוגנת הפסאודו-דמוקרטית של המעמד הבינוני הישראלי. עמדה אשר ממש כמו המערכת הביצועית הישראלית מדברת בשני קולות. מצד אחד שימוש בשיח דמוקרטי מערבי, ומצד שני עצימת עיניים מכוונת לתוצאות המעשים הממשיים של הכיבוש ושימוש בנימוקי ביטחון או בתפישת ההגינות הבסיסית של הממשל הצבאי על מנת להצדיקם.

דווקא שתי דוגמאות הקשורות רק בעקיפין לכיבוש הישראלי יכולות להבהיר זאת טוב ביותר.

הדוגמא הראשונה היא מעצרה של טלי פחימה עד תום ההליכים. הצדקת המעצר נומקה במסוכנות ביטחונית. ההיגיון אותו הציג בית המשפט הוא - טלי פחימה תמכה באויב ולכן ניתן להצדיק כל פעולה כנגדה, אפילו אם היא פוגעת בזכויותיה. שימו לב, ההסתמכות היא על מסוכנות ביטחונית. בעתיד יהיה על מישהו לחקור את הדרך בה ביצעה החברה הישראלית דמוניזציה לטלי פחימה. דמוניזציה זו היא שגרמה לאישור המעצר אף על פי שברור שגם אם עברה על החוק, החשיבות שהקנתה החברה הישראלית לפעולותיה נובעת מהיסטריה חברתית ולא מנימוקים ממשיים. בית המשפט בחר כמובן לתמוך בגישתו של המרכז הישראלי.

הדוגמא השנייה היא פסיקת בית המשפט בנושא התייחדותו של יגאל עמיר עם לריסה טרימבובלר. האיסור על התייחדותם נומק במסוכנות הביטחונית של עמיר. גם עמיר כמו טלי פחימה מצויר כסכנה מתמדת על החברה הישראלית, משל היה בן לאדן שביכולתו להוציא לפועל מגה פיגוע אם לא יפקחו על מעשיו 24 שעות ביום, לפיכך מוצדק למנוע ממנו את הזכות האנושית הבסיסית של ההתייחדות. למעשה הסיבה היא אחרת. עמיר רצח את ראש הממשלה יצחק רבין, שהיה התקווה הגדולה של המרכז הישראלי. מאז הוא השטן, ומותר לפגוע בו בכל דרך אפשרית. בית המשפט בחר כמובן לתמוך בתפישה החברתית של המרכז הישראלי.

באותה דרך בוחר בג"ץ להתעלם מהמשמעויות הנרחבות של הכיבוש הישראלי, ונותן סעד לפלסטינים רק במקרים פרטניים. העמדה הבסיסית של המערכת המשפטית, כמו של החברה הישראלית, היא כי הכיבוש הוא סביר ונובע בראש ובראשונה מהצורך בהגנה. לכן ניתן להתפתל ולהשתמש בנימוקי מידתיות על מנת להצדיק את גדר ההפרדה (זאת רק אחרי שבית המשפט הבינלאומי כפה על בג"ץ התייחסות לנושא. לפני כן התעלם בג"ץ בעקביות מהשפעת גדר ההפרדה ובחר לראות בה רק אמצעי ביטחון). לכן יכול היה בג"ץ לדחות בשנות ה-90 את עתירתם של "יש גבול" ומוסי רז כנגד המאחזים. באותה עת עדיין תמך המרכז הישראלי במאחזים, ובחר לא לראות את הפרטים הקטנים. לכן יכול עד היום בג"ץ להתחמק מלהכיל את אמנת ז'נבה על השטחים, ולקבוע כי כל ההתנחלויות אינן חוקיות.
בסופו של יום בפסיקותיו מתקף בג"ץ את הכיבוש. הוא היה רוצה להאמין כמו המרכז הישראלי כי הוא שומר על זכויות הפלסטינים, וכי הוא תומך בצדק, אך למעשה כמו המרכז הישראלי הוא מדבר בשני קולות. לכן, כל דיון על מחדל המאחזים חייב לכלול את אחריותו של בג"ץ.