הם שכחו מה זה להיות יהודים

כבר שנים שאני מתקומם כנגד ההעמדה השקרית של אנשי "ארצישראלהשלמה" כאילו הם "אידאולוגיים" בעוד שרוב, אם לא כל האזרחים בצד הנכון של הקו הירוק, הם "נהנתנים". לא מיניה ולא מקצתה. נכון שרבים בחברה הישראלית אינם מקדישים מחשבה שיטתית לאורח חייהם. ו"מחשבה שיטתית" היא במלה אחת, "אידאולוגיה" (הגיון של אידאות בתרגום חופשי). אך אין הדבר הופך אותם לאנשים לא "ערכיים". וחוץ מזה, ושאף אחד לא ישמע: חלק גדול מ"מפעל ההתיישבות" נשען גם - או בעיקר - על אנשים כאלו בדיוק (שהרי ההתנחלויות מבטיחות חיי רווחה לתושביהן, וטוב שכך).

אך הדבר החשוב הוא התוכן של אותה "אידאולוגיה". וכאן, לצערי, עולה השאלה שמא אחינו גיבורי התהילה החיים בהתנחלויות שכחו פשוט מה זה להיות יהודים, אם יהדות פירושה חיים ואם פירושם של אלו הוא דאגה לחלש, לחזק, לגר, ליתום ולאלמנה. כזכור, זו הרי המשמעות היסודית של "בריאת האדם בצלם".

בתור בן דור שני ל"התיישבות" - נולדתי ואני עדיין מהווה חלק מהתנועה הקיבוצית כחבר בקיבוץ העירוני "תמוז" בבית שמש - אך גם כהיסטוריון, אני דוחה בתוקף את הטענה כאילו "מפעל ההתנחלות" הוא המשכה של "ההתיישבות הציונית".

בעוד שאחינו המתנחלים פועלים בשם הבנה עמוקה של "התכנית האלוקית", הרי שהלאומיות היהודית חתרה לריבונות פוליטית במסגרת האנושית של גבולות האפשר. האלמנט הרביעי השכוח של 'תכנית באזל' - "במשפט העמים" - עמד לנגד עיני הציונים כולם.

לאומיות יהודית חייבה הנהגה אידיאולוגית וערכית ראויה לשמה להביט על התמונה הלאומית בכללותה: אדמה, והתיישבות, וחברה, וחינוך, וכלכלה, ותרבות, ואמנות, ותחבורה וביוב, וחתירה לרב-שיח פוליטי וחברתי בין רבדיו השונים של הציבור, והכרה בחשיבות הכוח, והבנה עמוקה של מגבלותיו, והבנה שמעל לכל שיקול כזה או אחר עומדת הכרעת הרוב, היא ואין בלתה, ושהכרעת הרוב איננה מתקיימת אלא באמצעות כלים מוסכמים מראש: פרלמנט, ממשלה, רשויות. וגם, שריבונות על מדינת יהודים מחייבת גם מהפך מחשבתי, פוליטי, חברתי, כלכלי ותרבותי כלפי המיעוט הלא יהודי.

כל אלו לא קיימים אצל 'גוש אמונים', ולכן אין מנהיגותה ראויה לשם "מנהיגות יהודית-ציונית". מן הבחינות המהותיות מדובר למעשה במנהיגות אנטי-ציונית מובהקת.

עדיין לא מאוחר לחזור בתשובה. הצצה נוספת בארון הספרים היהודי תזכיר להם אולי מה זה להיות יהודים. הקשבה נוספת לשותפיהם שעדיין זוכרים מה זה להיות יהודים, אולי תזכיר להם מה באנו לעשות כאן: מפעל חיים שהוא כה דינמי ולכן שביר. שמורכבותו איננה מתיישבת עם "ישועת השם כהרף עין" מכל סוג. שסיכוייה רק בשיטתיות רעיונית, כלומר "אידאולוגית", המסוגלת להתמודד עם האתגר. להתמודד בסבלנות ובלי יהירות. להתמודד באופן רב-מימדי מתוך ערכיות אנושית ראויה לשמה.

דוגמאות להתמודדות כזו לא חסרות בצד הנכון של הקו הירוק. מכללה חברתית-כלכלית שסניפיה מפוזרים ברחבי הארץ; תנועות בוגרים של הנוער העובד, הצופים והשומר הצעיר; קבוצים עירוניים; ארגונים חברתיים; וכן, לא פחות חשוב, מעורבות פוליטית השמה במרכז הכוונת שלה את האדם, ולא את ההון, את הכוח או את האדמה.

ולבסוף - והרי רובנו תודה לאל לא חיים כל הזמן במתח אידיאולוגי - אפשר וצריך לקיים חיים "ערכיים" גם, או קודם כל, בעיבורה של תל אביב ואשדוד: לנהוג כבוד בזולת, להרגיש אחריות על הבלוק, לעזור לשכן לתלות תמונה על הקיר, ללוות את הטיול השנתי של כתה ד'2. אלו רק דברים הנראים קטנים בקנה המידה של "הנצח", של "התכנית האלוקית" וכיו"ב. בקנה המידה האנושי, אלו הם הם החיים.