בלוג גוש קטיף

יום שלישי (שעבר)

היום נסעתי לאשקלון לחלק לתושבים משלוחי מנות מגוש קטיף. חזרתי מלאה כוחות, למרות שעשיתי פעילות גופנית לכל השבוע. למי שגר באזור מישורי, לעלות תשע קומות (כפול שתיים) ברגל זה לא קל. לכל מי שטוען שרוב הציבור בעד תוכנית שרון, אני מציעה ללכת מבית לבית ולשמוע מה הציבור באמת חושב. רובם המוחלט של האנשים אתם נפגשתי הביעו הזדהות עם התושבים והתנגדו נחרצות למהלך המכונה התנתקות. הם גם הביעו חשש כבד מהטילים שיתחילו לנחות עליהם אם תתבצע נסיגה מרצועת עזה. היו מספר מועט של אנשים שבאמת התלבטו, ואני ניסיתי להדגיש את מורכבות התהליך ובכך להעמיק את ההתלבטות. היו גם שלוש משפחות שלא רצו לדבר איתנו: חלקן משפחות של שוטרים שבתקופה זו נמצאים בעיצומה של היערכות לקראת יישום תוכנית ההתנתקות. השיחה עם השוטרים שכן הסכימו לדבר – עד כמה שיכלו - היתה מעניינת. חלקם הודו על כך שאינם מוצבים בקו החיכוך עם התושבים, ואחרים מרגישים כי אינם יכולים להביע דעה או התנגדות. בסה"כ האווירה היתה טובה והתקבלנו בבתים בסבר פנים יפות. כל מי שיצא מהגוש למבצע הנוכחי של מעבר מדלת לדלת, חזר מחוזק עם מוטיבציה להמשיך להיאבק כי יש בשביל מה. היום נצא שוב לעשות כושר באשקלון.

יום רביעי

היום הסתיימה צעדת נשים מהשומרון שהחלה בשדרות והסתיימה בגוש קטיף. כשהגיעו נשות השומרון למחסום כיסופים ועלו לאוטובוסים כדי להיכנס לגוש, עצרו אותן חיילים שטענו כי הן אינן יכולות להיכנס ועליהן לחכות לליווי, שלא יגיע בזמן הקרוב. הנשים שאלו למה הן צריכות לחכות כאשר אין נוהל כזה בגוש, ואוטובוסים נכנסים חופשי כמו גם בעלי רכבים פרטיים, אך הן לא קיבלו תשובה. במחאה על כך שלא מאפשרים להן להיכנס לגוש להשתתף בקבלת הפנים שארגנו נשות הגוש, הן החליטו לרדת מהאוטובוס וללכת ברגל. דובר המועצה הוציא הודעה לתקשורת על כך שחוסמים מאנשים להיכנס לגוש קטיף והצבא, לאחר לחצים, איפשר לאוטובוס להיכנס לגוש. ומה בחרה התקשורת לספר מכל האירוע הזה? מובן - שהנשים התפרעו ועשו בלאגן. הגדיל לעשות בן כספית (לא קראתי אבל שמעתי) שדיווח כי הן נשכבו על הכביש וחסמו אותו. לא הוזכרה מילה על כך שללא כל סיבה לא נתנו להן להיכנס.

באותו ערב פגשתי חברה מהמושב שאמרה לי בזעזוע: "שמעת ברדיו על הבלאגן שדניאלה וייס עשתה בכיסופים?". מה שמראה לאיזה עומק חילחלו השקרים של התקשורת ואיך שוב מוצגים "המתנחלים" - על לא עוול בכפם - כציבור אלים, מפר חוק ושוחר עימותים.

יום חמישי

קראתי היום בוואלה! כתבה על תוכנית מגירה של "המתנחלים" תושבי גוש קטיף להעתיק את הגוש לאזור ניצנים במידה והמאבק ייכשל. כבר כתבתי כאן בעבר על קבוצה של משפטנים שעובדים בהתנדבות על שיפור חוק פינוי-פיצוי, על סיכול התוכנית מבחינה משפטית ועל הדאגה לתושבים אם חס וחלילה יצטרכו לעבור עקירה מבית, עבודה, קהילה וכו'. הודיתי בעבר ואני מודה שוב למתנדבים על עבודתם, שמאפשרת לי ולחברי לגוש להמשיך להיאבק.
אם הייתי צריכה לחשוב על אפשרות של חיים אחרי עקירה, לא היה לי מצב רוח להמשיך ולהיאבק. כשאני פוגשת אנשים שעסוקים בדאגות של "מה יהיה", אני מרחמת עליהם. אני רואה אנשים עצובים, דואגים ללא מנוחה. ומה זה עוזר להם? כלום. רק גורם להם לאי שקט. אני יודעת שיש אנשים שדואגים לי ובעזרת ה' יהיה טוב. כרגע כל הכוחות שלי מרוכזים במשפחתי, בשגרת היום יום ובמאבק נגד התוכנית האומללה הזו. אני מאמינה שאם כל אחד יעשה מאמץ לבטל אותה, נצליח.

כאמור, אני מאוד משתדלת לא לחשוב על הרגע הזה של הפינוי. בפעמים שאני כן נסחפת למחשבות כאלה, המסקנות שלי לגבי העתיד הן ברורות: קודם כל ברור לי שלא אגור באזור של ניצנה, יד מרדכי או כל אזור אחר שבו יש חיכוך עם האוכלוסיה הערבית. מזה נגזר גם שלא אגור בגליל, שם יש כפרים ערביים שיהודים לא מעיזים יותר להיכנס אליהם, אפילו לא המשטרה. לגבי יהודה ושומרון – זו התלבטות גדולה, משום שאני מאוד אוהבת את הנוף של השומרון, גדלתי עליו, אך גם שם יש חיכוך גדול עם אוכלוסיה ערבית. אני מאמינה שאם תהיה התנתקות הכוח של הערבים רק ילך ויגבר, ופשוט לא בא לי להיות בקרבתם. זה לא נובע מגזענות, אלא מזה שאין לי יותר כוח לפצמ"רים וקסאמים. היה לי מספיק. אזור ניצנים הוא בסדר – אשקלון תחצוץ בינינו לבין הרצועה.

לגבי הרעיון של מעבר כל הקהילה יחד ברור לי שזו הדרך היחידה, אם חס וחלילה נגיע לזה. וכשאני מדברת על קהילה אני לא מדברת רק על ישוב אחד, אלא על כך הגוש ביחד, כולל המתנ"ס האזורי ושאר המוסדות. היחסים שבנינו כאן מקיפים את כל האנשים מכל הישובים.

יום שני

אני צופה בחדשות ערוץ שתיים. מדווחים על מתנחלים שחסמו את נתיבי איילון. הקשבתי טוב וספרתי את המילה "המתנחלים" שחזרה על עצמה הרבה. שאלתי את יואב איך יודעים ש"המתנחלים" חסמו ולא תושבים מפ"ת, הרצליה או כל עיר אחרת שמתנגדים לתוכנית ההתנתקות? האם כל אדם עם כיפה הוא מתנחל? אני מתנחלת ורבים מחבריי המתנחלים, אם לא כולם, לא מתחברים לסוג כזה של מחאה. ובכל זאת מי שצפה בכתבה קיבל מנת איום מפני "המתנחלים" שעוד צפויים לשבש לו –לאזרח הנורמלי- את החיים. הכתבה נגמרה ונשמתי לרווחה. בהמשך המהדורה בחרו שוב עורכי החדשות להזכיר את האירוע מנתיבי איילון, הפעם בקטע קישור לכתבה שעוסקת בחנוכת המוזיאון החדש של יד ושם. תשאלו מה הקשר? גם אני שאלתי. קטע הקישור עסק בכך שמחר המתנחלים שוב מתכננים לחסום כבישים גם בירושלים וזה עלול לשבש את חנוכת המוזיאון. שוב הוצגו המתנחלים (שלא בטוח שמשתתפים בכלל בחסימות אלו) כאיום. הטון הרציני של יונית לוי והקישור שנעשה ליד ושם רק הדגיש את חומרת המעשים. לזכות אתרי האינטרנט ייאמר כי הם הציגו את חוסמי הכבישים כפעילי הימין ולא כמתנחלים.