יואב טוקר נחשב פרנץ' האוס?

היו ימים שבהם רק לבהות בצהוב של העטיפה של האוסף "סופר דיסקאונט" עשה לך נעים בפופיק, אבל הימים האלה עברו מזמן. מאז הספיקו הצרפתים האלה להשתלט, להימאס, להיעלם, להוליד עוד דור, לעשות בוחטות על חשבון מדונה, להשניא את עצמם, ולבסוף עוד לעשות חיינדלעך שרמנטילי לקראת חזרתם לזירה. וכשחתיכה כל כך קטנה של קממבר מסריחה למרחקים עד כדי כך גדולים, אתה לא יכול להתעלם גם אם אתה ממש רוצה.

אין מה לומר, חרא של טיימינג מצאו האייר האלה לתקליט חדש, ואין דבר שבא לי פחות מאשר להתחיל עוד פעם להפליג בשבחי הגיבוש החברתי ושיתוף הפעולה הפורה בסצינה הצרפתית. הדרך היחידה להתייחס כרגע לאייר היא להתעלם מהדברים האלה ולשפוט אותם בנפרד מכל השאר, והאמת היא שזאת לא בקשה מוגזמת. אייר תמיד היו בליגה אחרת משאר החבר'ה, או לפחות בספרה אחרת (אנחנו לא רוצים להעליב את דאפט פאנק).

מההתחלה פנו אייר לכיוון הרבה יותר אווירתי, סינמטי (אפילו לפני שהם כתבו פסקול לסרט) ואמנותיסטי. אם האליטיזם הדאנסי של חבריהם התבטא בזה שהם עושים מוזיקת ריקודים נטולת זיעה שמתאימה לאנשים יפים, האליטיזם של אייר היה מהסוג הקונוונציונלי, האינטלקטואלי. למה כבר אפשר לצפות משניים שנטשו קריירות בארכיטקטורה ומתמטיקה למען צלילו החם של הקלאווינט?

התקליט החדש של Jean-Benoit Dunckel ו-Nicolas Godin, צמד הבחורים בעלי השמות הבלתי ניתנים לעברות שמרכיבים את אייר, לוקח את השפעות הפינק פלויד מהפסקול שהלחינו עבור סרט הבכורה של סופיה קופולה, "חמש ילדות יפות", למרות שהרשימה הרשמית של התקליטים הכי מושמעים בבית אייר בתקופת ההקלטות כוללת את “Kid A” של רדיוהד, "יונייטד" של פיניקס, “Analogue worms attack" של Mr. Oizo ושלל תקליטים של סרז' גינזבורג. נראה לי שמישהו שכח פה את Hawkwind, אבל נעזוב את זה.

כבר קראתי איפשהו ש”10,000Hz legend” הוא תקליט הקונספט הראשון שהוא חסר קונספט. אייר, מצידם, רואים את השם אייר באופן כללי בתור קונספט ולא בתור הרכב, מה שאומר שהם יכולים לארח כמה אנשים שהם רוצים, מבלי להתנצל בפני העולם לאן בת' הירש, הזמרת עם הקול המלטף מ”All I need” נעלמה, ולמה הם לא קוראים לה לעוד איזה סשן, ככה בשביל ההרגשה הטובה.

הפעם הם הזמינו לאולפן אורחים חדשים, ביניהם בק ששר בשיר “Vagabond” (שהופך בזכות המפוחית ומחיאות הכפיים הקצובות לשיר בקי לכל דבר) ומביא אותה בקטע דיבור קטן בקטע הבומבסטי “Don’t be light”. את הקולות שלהם עצמם, כרגיל, אי אפשר לזהות עקב שימוש נרחב כתמיד בווקורדרים ומסתנזי קול. בתור מי שסימן ההיכר שלהם הוא שימוש בקולות אלקטרוניים בצורה רגשית וחמה ולא בצורה קרה ומנוכרת ("כשהתחלנו להשתמש בווקורדרים לפני ארבע שנים זה היה כמו קולות של מלאכים, לא של רובוטים", הם הסבירו), ניתן למצוא בתקליט הצהרת אהבה משתפכת בקול ממוחשב (בקטע “How does it make you feel”). אבל רק לשם האיזון, יש בתקליט גם שיר על מוצצת.

* את הכתבה המלאה אפשר לקרוא בגליון מאי של "ניוזיק", המגזין למוזיקה ותרבות חדשה