מה נהיה עם – החצצית

הזמן – סוף המאה הקודמת, חורף 1987 ליתר דיוק. האינתיפאדה הראשונה מפתיעה את ישראל, בדמות התפרעויות של נערים זורקי אבנים. אז, באותם ימים רחוקים, צה"ל טרם נאלץ להתמודד עם ירי בנשק חם ומושגים כמו "חמושים". כדי להימנע משימוש בנשק חם פותחה ברפא"ל ה"חצצית", שהיתה אמורה להשיב לזורקי האבנים במטבע שלהם, ולירות עליהם חצץ.

"זה היה מעין קומנדקר, שעליו מיכל שבתוכו חצץ. על גגו היה מעין זרנוק, כמו של מכבי אש, שהיה מפזר את החצץ ברדיוס מסוים. השימוש בה היה אמור להיות קטלני פחות מירי", נזכר, ללא שמץ ערגה, קצין במיל. ששירת באותן שנים בשטחים.

אולם עד מהרה התברר, כי חצצית וקוץ בה. היא התגלתה ככלי רכב / נשק לא יעיל ומסובך. הבעיה הראשונה היתה זמן המילוי הארוך שנדרש לאחר כל פיזור של חצץ. הבעיה החמורה יותר היתה הפיזור המוגבל והלא מתוכנן של החצץ, שלא הגיע בדיוק ליעדו. "המקום הכי מסוכן בחצצית היה מתחת למיכל", נזכר חייל מילואים אחר. "לא פעם הטען היה חוטף את החצץ על הראש".

גם יחסי הציבור שעשתה החצצית לישראל לא היו מהמשובחים, והעיתונים התמלאו בטורי ביקורת על הראש היהודי, שהידרדר מפיתוח תיאוריית היחסות והפסיכולוגיה המודרנית להמצאת קומנדקר המפזר חצץ על נערים פלסטינים, ועד מהרה נזנח השימוש בה והיא שקעה בתהום השכחה.

קיץ 2005. האם לאור המשימות המסובכות העומדות בפני צה"ל בביצוע ההתנתקות, והרצון להימנע מירי בנשק חם, יש סיכוי לקאמבק? מתגובת דובר צה"ל, נראה שלא. "כיום, בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות הכלי אינו יעיל כבעבר, ואינו מתאים לאופיו המשתנה של העימות", מסר הדובר תוך שהוא מתכוון לעימות עם הפלסטינים, כמובן.

"בידי צה"ל מצויים כיום כלים לפיזור הפגנות, המאפשרים מניעה באופן ממוקד יותר וטיפול יעיל יותר נגד הפרות ומפירי הסדר". לסיכום, נמסר מלשכת דובר צה"ל, "כרגע אין כוונה להחזיר את החצצית לשימוש בזמן הקרוב".