קמפוס פלשתין

יום שלישי בלילה, מתישהו בתחילת שנת הלימודים. ברחבה של בניין מקסיקו נפגשת קבוצת אנשים לפעילות לא שגרתית: בהדרכתה של מדריכה אנרגטית הם יוצאים לסיור מודרך שמטרתו להנציח את זכרו של כפר ערבי ששכן פעם במקום, וכיום לא נותר ממנו שריד.
תוך כדי החיפוש אחר מקום הולם לאנדרטה, קורה להם משהו מוזר. נראה כאילו רוחות הרפאים של תושבי הכפר האלמוניים מלוות אותן בסיור, משחזרות בפניהם את שגרת החיים בכפר ומראות כיצד היא הופרה. רוחות הרפאים מתחילות לברוח מבתיהן בגלל איום לא ידוע, ויחד איתן הופכים גם חברי הקבוצה לפליטים במובן מסוים. לרוע המזל, ההזדהות של המסיירים הליליים עם יושבי הכפר לא מסייעת להם להקים את האנדרטה. אתר אחרי אתר בקמפוס נפסלים משיקולים שונים, עד שלבסוף המדריכה מסתפקת בנטיעת סברס זיכרון עלוב בפינה חשוכה של מגרש החנייה. למרות שכביכול מטרת הסיור לא הושגה, נפרדים האנשים זה מזה בחיוך, בעיקר בגלל שלא מדובר באירוע אמיתי אלא בקהל של ההצגה האינטראקטיבית "Moon Walk", שהוצגה בפסטיבל "סמול במה" האחרון של החוג לתיאטרון.

איפה עובר הקו שמפריד בין אומנות למציאות? מאחורי הצגת הסטודנטים מסתתרות כמה עובדות: העיקרית היא שבמקום בו נמצאת כיום אוניברסיטת תל אביב באמת שכן עד שנת 1948 כפר ערבי בשם "שייח' מוניס" (תושביו מבטאים זאת "מואניס"), שאת סיפור תולדותיו אביא כאן בהמשך. העובדה השנייה היא שבדיוק לפני שנה (ב- 28.10.03) סירב נשיא האוניברסיטה להיענות לבקשתה של עמותת "זוכרות" (שהיא עמותה שמתעסקת בהנצחת היישובים הפלשתינאים בארץ שחרבו ב- 1948) להנציח את זכרו של הכפר באופן צנוע, וזאת למרות שעל המכתב חתמו גם רבים מאנשי סגל האוניברסיטה. מעבר לכך, דפנה קרון, יוצרת ההצגה, מספרת שפרופסור רבינוביץ' לא מצא את הזמן לבוא לראות את ההצגה (שהוצגה פעמיים כל ערב במשך שלושה ימים), למרות שהוזמן ואף השמיע התעניינות בנושא.

אז הנה סיפורו של אותו כפר ערבי, שנשיא האוניברסיטה כל כך לא שש להתעסק איתו: הרכס שעליו נמצאת האוניברסיטה היה מיושב כבר לפני אלפי שנים (בין השאר הייתה כאן עיר פלישתית, אם חשבתם שהם גרו רק בדרום). הכפר שייח' מוניס עצמו מתואר כבר בשנת 1799במפה שצוירה על ידי חייליו של נפוליאון. הכפר התרחב באמצע המאה ה-19, כשפועלים ממצרים הגיעו לעבוד ביפו וסביבתה, ותושביו עסקו בין השאר בגידול בננות ופרדסנות. מקורות המים, אגב, היו נהר הירקון ובארות ששכנו היכן שכיום עומד בית הספר לרפואה. במלחמת העולם הראשונה התבצרו בו התורכים כנגד הצבא הבריטי, אבל כוחם של האחרונים עמד להם והם כבשו את הכפר במתקפה לילית בשנת 1917. בעקבות הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור התחילו חברות יהודיות לרכוש אדמות באזור, ובתוכן גם אדמות שהיו שייכות לכפר

בשנת 1947 שכן הכפר בין שדה התעופה היהודי לבין שכונות יהודיות כמו תל ברוך ורמת גן. חיו בו 1,930 תושבים, והיו בו 273 בתים (מהם נשאר עומד רק בית אבו כחיל, הוא "הבית הירוק"). הבעיות התחילו כמובן עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, ששייח' מוניס נכלל בתחומה. קצרה היריעה מלפרט את כל התפתחות המאבק בין יהודים לערבים באזור תל אביב. הנרטיב הציוני המקובל הוא שתושבי הכפרים התוקפניים ירו לעבר העיר העברית ואילצו את ארגוני ההגנה ללחום בהם. מחזיקי גרסה זו אוהבים גם להגיד שב- 48' הערבים פשוט ברחו מיוזמתם משטחי המדינה היהודית. מולו קיים הנרטיב הפלשתינאי, לפיו הכפריים שוחרי השלום הותקפו ללא התגרות על ידי הכנופיות היהודיות שחמדו את אדמתם, ושעם פרוץ המלחמה כוחות צה"ל גירשו בכוח את תושבי הכפרים הלא חמושים לגדה המערבית. למי שרוצה לקרוא יותר בנושא, כדאי לעיין בחוברת של עמותת "זוכרות", שבה מתואר סיפור עזיבת הכפר בפרטי פרטים (עם ההסתייגות שמדובר בחוברת שנוטה לגרסה הפלשתינאית). מומלץ גם ספרה של מיקי בנאי -"לצעוד על זיכרונות". סופו של סיפור, בשטח הכפר הוקם בהמשך מחנה צבאי, ובחלק מהבתים שיכנו עולים חדשים. בשנת 1964 הוקמה כאן האוניברסיטה. האם זה הסוד הגדול שצריך להסתיר?

סיפורו של הכפר שייח' מוניס הוא לא ייחודי. מאות כפרים חרבו כשקמה מדינת ישראל, ואת רובם העלמנו בלי זכר. במשך שנים ניסו המנהיגים שלנו להסתיר את העובדה הזו, אולי כדי שלנו, ילידי הארץ, יהיה יותר קל להגן על הזכות המוסרית שלנו לחיות כאן. ההסתרה, מסתבר, עובדת. אפילו סטודנטים ערביים שלומדים בקמפוס לא תמיד יודעים על העבר של המקום.
זיגמונד פרויד טען שכשמסתירים בבטן סוד אפל ומתעלמים ממנו, סופו שיתפרץ בצורה של הפרעה נפשית. כשמאשימים ילד קטן במעשה אסור, התגובה הראשונה שלו היא להכחיש. בגיל 56, מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להתחיל להתנהג בצורה קצת יותר בוגרת. למעשה, זה אפילו חיוני. אני לא רואה סתירה בין גאווה על התקומה של המדינה שלנו לבין צער על החורבן של העם הפלשתינאי. מי מאיתנו לא היה מעדיף שראשיתה של המדינה היה בשלום ולא במלחמה? סליחה על הקלישאה, אבל דווקא מהעם היהודי, שידע חורבן כל כך גדול, אפשר לצפות לאמפתיה כלפי סבל של עם אחר, וזה חברים, אפילו אם אנחנו הם אלו שגרמו את הסבל. אין זה אומר בשום צורה שאנחנו מוותרים על המדינה שלנו, וגם לא שאנחנו מסכימים לזכות השיבה. זה פשוט אומר שהיום סוף סוף אנחנו מוכנים לדבר עם השכנים שלנו בגובה העיניים. דווקא העובדה שאנחנו מעדיפים להתנהג כמו גנבים בלילה גורמת לעמדה שלנו להיראות כלא לגיטימית. חבל שהאוניברסיטה שלנו מחמיצה את ההזדמנות לעמוד בראש המהלך של ההנצחה והזיכרון, ובאותו הזמן מטיפה לנו על כבוד האדם ועל החשיבות של האובייקטיביות במדע. נשיא האוניברסיטה הוא היסטוריון. זו ההיסטוריה.