מפוני גוש קטיף לא חייבים נוף לים

לאחרונה אנו חוזרים ושומעים את הרעיון שבמקום גוש קטיף המקורי שברצועת עזה, שיעבור כנראה לידיים פלסטיניות, יש להקים גוש קטיף חדש ברצועת החוף החולית, דרומית לאשדוד. יש כבר התארגנויות, כך פורסם, הן של תושבי גוש קטיף והן של אישי ציבור שוחרי טוב למיניהם, שחפצים לעזור למפונים להיקלט מחדש בסביבה הדומה ככל האפשר לזו שנעקרו ממנה. חזונם הוא הקמת מקבץ ישובים חדש על שאריות החוף הפתוחות עדיין בדרום הארץ.

כאן המקום לכן, לפנות גם למפונים וגם למבקשים לסייע בידם, וכמובן, לכל מי שאחראי ואמור לקבל החלטות בנושא זה, ולהגיד להם מפורשות – הרפו מרצועת החוף. אל תוסיפו הרס על הרס. אל תהפכו את הטראומה, יש לקוות הזמנית, שנגזרה על ציבור מתנחלי רצועת עזה, לטראומה בלתי הפיכה הן לרצועת החוף הדרומית של מדינת ישראל, והן לציבור הרחב, הנהנה עדיין מקיום רצועת חוף פתוחה יחסית באזור זה.

אולי כדאי שנזכיר כאן משהו שאינו ידוע לרבים. בשנת 1951 פירסם האדריכל אריה שרון תכנית מתאר לכלל שטח מדינת ישראל. תכנית זו היתה האב הרוחני והתיאורטי של תכניות המתאר הארציות שאנו מכירים כיום, בכך שהתייחסה לראשונה לכלל שטח המדינה הצעירה כיחידה תכנונית אחת. הרבה ממה שבוצע אחר כך הוצע לראשונה בתוכנית זו, אך גם הרבה דברים שהוצעו לא בוצעו, ועל כך אנו יכולים להצטער עד היום.

למשל, דובר בתוכנית על הסכנה שערי גוש דן, אז עדיין ערים קטנות יחסית ונפרדות, ימשיכו להתפתח באופן בלתי מבוקר, וידבקו אחת לשניה עד שיהיו לגוש אחד, נטול שטחי חייץ ונטול זהות עירונית נפרדת. זה, כמובן קרה, והיום קשה לנו בכלל לדמיין כמה יפה יכל להיות אחרת. אבל הבה ננסה, נדמיין את גוש דן כאסופת ערים נפרדות, בנויות כל אחת באופן מצופף ויעיל, כשביניהן מפרידים שטחים פתוחים וירוקים של נחלים, פארקים ומסלולי טיול ואופניים. כמה נעימים יותר היו החיים בגוש דן לו נלקחו דברי האדריכל בחשבון.

אחד הנושאים החשובים שהועלו בתוכנית זו היה שימור נוף החולות. נופי החולות כיסו אז את מישור החוף, ואריה שרון, שחזה את הפגיעה הקשה הצפויה בהם, הציע שבין יבנה לנתניה יוקם פארק חולות מיוער, אשר ישמש לנופש ולספורט. אזור נרחב זה, אשר בשנות ה-50 היה ריק ברובו, ואופיין על ידי דיונות, שלוליות חורף, בעלי חיים וצמחיה יחודית, מכוסה כיום, כמעט כולו, במעטה בינוי. גם במקרה זה לא שמעו לאריה שרון, לא הגנו על השטח, והתוצאה היתה שנוף ייחודי, ששמירתו, תוך הגבלת התפשטות הפיתוח, יכלה להפוך את חיי המתגוררים במרכז הארץ לנעימים ומלאים הרבה יותר, הולך ועובר מן העולם.

שרידיו של נוף החולות החופי נמצאים כיום רק דרומית לאשדוד. זהו האזור האחרון בו מתקיימת עדיין, במידה מסוימת, סביבה חולית חופית רציפה אמיתית, גם אם בעצמה פגועה לא מעט, כמו באזור הדיונה הגדולה באשדוד. אך מה שנשאר מצפון לשם הינן רק מובלעות שאינן מתחברות לכדי סביבה רציפה, שאריות אחרונות של טבע שעדיין לא נהרס.

לכן, אם נטעה גם כאן, כפי שטעינו כשלא הקשבנו לאריה שרון בנוגע למרכז הארץ, כבר לא יהיה לכך פיצוי במקום אחר. לכן צריך לשמור היום, בכל דרך אפשרית, על אזור החולות הדרומי. לא על ידי הותרת שמורות טבע מבודדות וכיסוי כל היתר בבטון ובפיתוח, אלא על ידי שמירת אזור חולי רציף במידת האפשר, כזה שגם הילדים הקטנים של היום יוכלו להכירו ולדעת מהו אזור חולות של ממש. והכוונה גם לילדים שגרים היום בגוש קטיף.

כאב העקירה הוא כאב אמיתי. אנשי הסביבה, המנסים כל העת להגן על פיסות מסביבתם לבל יאבדו בתנופת פיתוח מוגזמת לעיתים, אמורים להבין אולי טוב מכולם את כאבו של מי שמאבד את כל סביבתו בבת אחת. ואולם, גם במקרים כאלה צריך לראות את הדברים בהקשרם הכולל. מדינת ישראל אינה זקוקה היום לישובים חדשים. באזור החוף אסור לפגוע, ודאי שלא להקים בו ישובים חדשים. את העקורים יש לפצות באופן הנדיב והראוי ביותר. אך אין לשלם להם במטבע של הרס הטבע והנוף. יש להניח, שגם הם עצמם לא היו רוצים שהטראומה של עקירתם תיזכר יחד עם הטראומה של הרס אחרוני שטחי החולות הפתוחים של מדינת ישראל.

* אלי בן ארי עוסק בנושאי תכנון ובניה במחלקה המשפטית של אגודת "אדם טבע ודין"