הם לא שקופים רק מקומטים

הם מרגישים קצת לא שייכים. רואים את זה במבטים שלהם. הולכים לאיבוד בתוך הזרם האדיר של סטודנטים וסטודנטיות, צעירים וצעירות, עולי ימים, מלאי חיים, רועשים, צוהלים, שרצים מכאן לפה ומשם לאי-שם, ממלאים את המסדרונות במסה אנושית הומוגנית.

בצעד נחרץ הם צועדים ישר אל הכיתה. הם לא יפרגנו לעצמם כוס הפוך ב"קפה-דשא", במקרה הטוב הם ישתו תה עם לימון בקפיטריה של החינוך, במקרה הפחות טוב הם יסתפקו בקפה עם סוכרזית, מהטרמוס. הם לא מתגודדים בהפסקות בחבורות, אלא יתפסו מקום בירכתי הכיתה, רק לא להפריע. להופעות של אגודת הסטודנטים, הם לא יבואו המוסיקה לא לטעמם, בלשון המעטה. אבל האגודה לעולם לא תפרגן להם איזה מופע של מוסיקה קלאסית. הם גם לעולם לא יונצחו בצילומים האקראי של הצלם המקומי. כי הם כבר לא כל כך פוטוגנים. אף אחד לא אוהב קמטים ושיבה. העולם שייך לצעירים.

הם מאד מאד תכליתיים, מאד ממוקדים, באים לכיתה כשמתחיל השיעור והולכים לאוטובוס כשמסתיים השיעור. יש רק תכלית אחת לבואם לכאן. הם באים ללמוד. לא לימודים פורמליים, לא לימודי תעודה. אין להם כבר צורך בעוד תואר או בעוד ציון, הם כבר לא רצים לשום משרה. הם לא זקוקים יותר להישגים, הם הגיעו אל הטופ.

הם באים לאוניברסיטה כי הם תאבי דעת, סקרנים, הם בעצם מעולם לא הפסיקו ללמוד, לחשוב ולהתקדם. הלימודים עבורם היא דרך חיים. חלקם אולי מעולם לא למדו לימודים מסודרים, חלקם ודאי פרופסורים או דוקטורים בדימוס, חלקם אוטודידקטים, שממשיכים לשמור אמונים להשכלה הגבוהה ורוצים לטעום עוד מעט ממנה, כל עוד הם יכולים. עכשיו, לעת זיקנה, יש להם זמן.

הם היו יכולים להיות הסבא וסבתא שלנו. אז למה הם ננזפים, לעיתים, ע"י המרצים, שדורשים מהם בתקיפות ובנימוס לפנות את מקומם לסטודנטים הצעירים? מדוע לא רוצים שהם ישתתפו בדיון בכיתה? מדוע, כשהם מרימים אצבע, מתעלמים מהם, כאילו הם שקופים?

נכון, עם המטען שהם צברו במהלך השנים הם יכולים להיות יותר חכמים אפילו מהמרצים. לחלקם יש השכלה מאד מגוונת, יש להם המון ניסיון חיים, הם ראו וחוו בחייהם אי אלו דברים, יש להם פרספקטיבה רחבה וכן, יש להם מה לתרום לדיון. אז נכון, הם עלולים להשתלט על השיעור, על חשבון הסטודנטים, שבכלל שכחו לקרוא את הסיפור לקראת השיעור. נכון, הם עלולים להעלות שאלות שהמרצה אפילו לא חלם לענות עליהן, ובכלל, הם ממלאים את הכיתות עד גודש, אפשר פשוט ללקות בסחרחורת לנוכח כל כך הרבה זוגות עיניים, ובינינו, אנשים זקנים מזכירים לנו כל מיני דברים לא כל כך נעימים... פשוט מטרד.... ויוה לצעירים.

ואני אומרת לעצמי, כשאני אהיה בגילם, אבוא גם אבוא לאוניברסיטה, ללמוד עוד קצת, לעדכן את התאים האפורים בראש (קשה להאמין, אבל גם בגיל 80 אפשר להתפתח). אחליף את הבדידות וכאבי השיגרון בנושאים שברומו של עולם. אגרש את פחד המוות שלי, בהרצאות מלומדות. אתלבש יפה (אם כי מיושן), אתאפר (למרות שזה כבר לא יעזור לי), אתבשם בפורפיום שפג זמנו, אניח על הצוואר מטפחת מקושקשת מימי מתושלח, אניח בתיק צד מיושן שתי מנדרינות ובקבוק מים מינרליים וגם אם יתייחסו אלי בעליונות ובחוסר נימוס, וגם אם אני ארגיש כאילו אני אוויר, כאילו אני שקופה, אני נשבעת לכם, אף אחד לא יעצור אותי. אולי, כשאני אהיה בגילם, המילה 'זקן' תהיה כבר פחות מפחידה, אולי קצת יותר מכובדת... אולי ....