חיי עם הטלוויזיה, ובלי

ב-1968 נולדנו, הטלוויזיה הישראלית ואני, ומשך שנים ארוכות צעדנו יד ביד אל עבר התרדמת שציפתה בסופן של יממות ארוכות.

תחילת שנות ה-70 היו עבורי עידן של אינספור מלחמות על צפייה ושעות שינה. אני רוצה לצפות ב"קולומבו", "קוז'אק", "מק'מילן ואשתו", "ניקוי ראש". ילד, לך לישון, אומרים לי הורים טרוטי עיניים. לעיתים הקרב מוכרע כך, לעיתים אחרת. בבקרים שבהם אני מצליח לחמוק מבית הספר אני מתענג על ד"ר האפבייק, שריף גודמן וברטון באדמן. הסדרות שמעצבות את טעמי בטלוויזיה לשארית חיי: "האסיר" ו"אני, קלאודיוס".

אבל לפרקים, הרומן לא היה איתה, עם הטלוויזיה הישראלית. ספק אם אשכח אי פעם את ההתרגשות שאחזה בי ביום סתווי אחד של ספטמבר (1976 הייתה השנה), כאשר גיליתי, בדירה המשפחתית החדשה בבריסל, ממיר פרימיטיבי למדי (לא היו אז שלטי רחוק, מדובר היה בקופסא חומה עם לחצנים) שחשף בפני עולם בלתי נתפש של גיוון טלוויזיוני. שתי תחנות בלגיות (אחת פלמית ואחת ואלונית), שלוש הולנדיות, שלוש גרמניות, שלוש צרפתיות, אחת לוקסמבורגית... כולן היו ממלכתיות, כולן דוברות שפות שלא שמעתי, וכולן (למעט הפלמית וההולנדיות) מדבבות את הסדרות דוברות האנגלית עד זרא. ומאידך גיסא, כולן בצבע, וחלקן משדרות 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע! מעולם לא עצרתי לחשב כמה שעות ביליתי מול שתי הקופסאות הללו, זו עם המסך וזו עם הלחצנים, בילדותי, אבל הן היו רבות מספור.

את חלקן אני זוכר, כאילו היה זה אתמול. זוכר את מכבי תל אביב מנצחת בגביע אירופה לאלופות פעם שניה. זוכר איך גלית שכנתי ואנוכי, הררים של לחם בלגי טוב וממרח שוקולד לפנינו, יונקים בהנאה כל שניה של השידורים הישירים מהארץ, שעה שמבקר בה, לתדהמתנו הילדותית, נשיא מצרים, אנואר סאדאת. זוכר את שני האירוויזיונים שבהם ניצחנו. זוכר את ימי רביעי אחר הצהריים, ימים של לימודים קצרים שבהם זכינו לעזוב את בית הספר כבר בשעה 13:00 והיינו חשים הביתה כדי לצפות בתוכנית הילדים הממושכת "המבקרים של יום רביעי", עם גולת הכותרת שלה, הסידרה "גולדוראק", הרובוטריק הראשון שהיגר מיפן אבל לישראל לא הגיע לעולם.

1981. שוב ספטמבר, שוב בישראל, שוב תחנה בודדת, שוב חיים יבין, שוב שחור לבן. אל הקופסא נוספת כבר קופסא אחרת, מהפכנית בעינינו אז, מגושמת להצחיק בעינינו כיום. ניתן להכניס אליה קלטות גדולות, ולהקליט תוכניות טלוויזיה. שנה מאוחר יותר אנו יודעים כבר שהימרנו על סוג הקופסא הנכון. רכשנו וידיאו מסוג VHS, ולא מסוג BETAMAX. כעבור שנה נוספת, אני נחשף לפרופגנדה נוצרית (משעמם...) אך גם למשחקי NBA באמצעות תחנה הפועלת לכאורה מלבנון (ולמעשה מירושלים) ושמה MIDDLE EAST TELEVISION. ביחד עם השידורים החוזרים האינסופיים של "איש וירג'יניה" בערוץ הירדני השני, דובר האנגלית, אנו מתחילים לחוש שוב אשליה של מיגוון טלוויזיוני.

וכך, משלב לשלב בחיים, אל תוך בית הספר התיכון והצבא וגם לאחריו, אני מוסיף להיות יצור טלוויזיוני. שנתיים בבריסל ולאחריהן שנתיים בוושינגטון, מזמנות שוב מיגוון רחב וצבעוני יותר, ורגעים אחדים נוספים שייזכרו תמיד. הסקאד הראשון, באדיבות CNN, נוחת בדירת רווקים סטודנטיאלית בבריסל. בדירה בורגנית בוושינגטון שבה לבקר אותי במפתיע, במישדר מיוחד של הטלוויזיה החינוכית האמריקנית (PBS), "אני, קלאודיוס". בראשונה, אני צופה בה בצבע.

ספטמבר 1993, אני בישראל שוב, מתוודע אל עולם חדש-ישן: הכבלים. הטלוויזיה שבה להבהב בבקרים, בערבים, בארוחות המשפחתיות של יום שישי. אנו מיישרים קו עם העולם. הכדורסל האמריקני מתארח בסלוננו התל אביבי, ועוד בשידור ישיר! ושוב, הטלוויזיה מספקת רגעים שלא יישכחו לעולם. דקות לפני ההודעה הרשמית, אני רואה את לאה רבין עוזבת את איכילוב. "שיט", אני אומר למי שהיתה אז אשתי, "הוא מת". ושוב, בספטמבר אחד, אני רואה פעם אחר פעם, ומסרב להאמין, מטוסי נוסעים שחוטפיהם גורמים לשני מגדלי ענק בניו יורק לקרוס. העולם משתנה.

בספטמבר 2004 אני עוזב את ביתי ועוקר לבית אחר. חבר עם מקדחה, שכבר נזכר כאן פעם, מתקין עבורי מקרן ומסך. יש בדעתי להזמין טכנאי של הכבלים, או הלוויין, אבל אני משתהה. בחודש הבא, אני אומר לעצמי. העניין נשכח ממני בסופו של דבר.

בפברואר אני שם לב, כי לראשונה בחיי אני יכול לסכם חצי שנה בלי טלוויזיה. היא חלפה ביעף וללא געגועים. קצב הקריאה שלי לא תכף, אף לא גדל מינון העבודה, אך הטלוויזיה הודחה. מלך חדש-ישן שולט בחיי, 21 שנה לאחר שהופיע בהם בראשונה: המחשב האישי. גם כעת, אני מולו.