בוא לגדול אתנו...

הימים הם ימי נעוריי. נציג של סניף בנק הפועלים בנאות אפקה מגיע לבית ספרי, מציג בפני הילדים כרטיס מגנטי עם תמונה של חבורת צעירים מאושרים ולבושים היטב, כרטיס שיאפשר לנו למשוך כסף מהכספומט, אם רק נחתום פה פה פה ופה. ילדים אנו, בכספומט חשקנו, מובן שחתמנו.

שבע שנים לאחר מכן, צעיר אחרי צבא אנוכי, עושה אני פעמיי לסניף במטרה למשוך סכום פעוט בדרכי לעבודה. המכשיר אינו בשימוש, יודע לבשר לי המכשיר בעצמו. רגע של בהלה, שכן אין בידי מזומנים אפילו לאוטובוס, מתחלף עד מהרה בשמחה רבה בגלותי כי הגעתי בשעות בהן הסניף פתוח לקהל לקוחותיו. בר מזל אנוכי, אין ספק. בנינוחות ובאושר בלתי מוסתר ממתין אני לתורי בדלפק הקבלה, וכשמגיע תורי פונה אני לפקידה הצעירה והמאוד יפה (לעולם לא אשכח את זיו פניה של הנערה ואת מחשבתי מה לעזאזל עושה בחורה כה יפה מאחורי דלפק בבנק), ומבקש למשוך מאה שקלים חדשים. היפה מביטה בצג המחשב ומבשרת לי שאין באפשרותה לתת לי כסף שכן אני ביתרת חובה של אלפיים שקלים, שהם חמש מאות יותר ממה שמותר לי.

לא עזרו פני הפודל העצוב שעטיתי, הנה ניצב מולי דוברמן. הלכה היפה ובאה מנהלת מחלקת עו"ש שמבהירה לי באופן חד וחלק שלא אקבל כל סכום עד שלא אכסה את כל המינוס. אבל גבירתי, הבאתי אותה בגבירתי שבדרך כלל עובד, אין לי כסף לאוטובוס, אוטובוס שאמור להביא אותי לעבודתי, זו שבאמצעותה ארוויח כסף שלאחר מכן יופקד בחשבון ויכסה את המינוס הזה. אם לא תתני לי כסף אני בכלל עלול להיות מפוטר, ומה אז. אך האשה עקשנית היא עד מאוד, מסרבת בכל תוקף להתרכך. אחרי הכל מדובר פה במינוס של אלפיים שקל, אני בכלל צריך להודות לה שלא קראה למשטרה.

רבע שעה לאחר מכן, כשדמעות בעיניי, אחרי תחינות וסיפורים על גיל חמש עשרה, ועל החלום שניסו למכור לי ולחבריי אז, ומה בסך הכל ביקשתי, מאה שקלים עלובים, ניאותה המנהלת, באופן חד פעמי ושלא אגיע שוב לסניף בלי לכסות את המינוס, לתת לי כסף לאוטובוס. אך לסיום היתה חייבת להוסיף עוד קיסם למדורת ההשפלות שהבעירה לכבודי. 50 היא נתנה לי. 50. אלמלא הייתי חייב את הכסף הייתי קורע את השטר אל מול עיניה. לצערי הייתי חייב.

ללא כל קשר לאמור לעיל, נחשפו השבוע חשדות להלבנת הון חסרת תקדים בהיקפה בסניף בנק הפועלים ברחוב הירקון. כותרות העיתונים, מהדורות החדשות, הבורסה בתל אביב, כולם נדהמו ונבהלו וחששו וזעקו חמס. קראתי בעיון את הדיווחים, הקשבתי בדריכות לניתוחים, ומצפה אני כמו כולם לתוצאות החקירה תהיינה אשר תהיינה.

אך פרשה זו היא עוד טיפה בים החדשות המסעירות שמנפק אותו בנק גדול ומצליח. היום מפטרים שם 900 עובדים, מחר מעלים קמפיין עם יאיר לפיד, מחרתיים מוכרים מניות במיליארד שקלים, שבועיים לאחר מכן פרשיית הלבנה, ועל הדרך מגדילים את ההכנסות כשהמספרים הם מספרים שאדם מן היישוב כלל לא מסוגל לתפוש. וכל חדשה כזו היא מרעישה ומרתקת, ומובאת לנו כאילו לכל אחד מאיתנו השקעות רחבות היקף באותו בנק, או בבנק מתחרה, כשהלכה למעשה רובנו בסך הכל מקווים שיהיה לנו כסף לנסוע באוטובוס או במקרה הטוב - לאנטליה.

משום מה, משוכנעים האנשים המופקדים על הדיווחים החדשותיים בנושאי כלכלה ובנקים, ש"מאות מיליוני דולרים" או "4.1 מיליארד שקל" הם הנושאים להם צמא הציבור כולו, ובכך זונחים לעתים את מה שחשוב לנו באמת, ואף גורמים לנו לשכוח מדוע אנו זקוקים לאותו מוסד גדול מהחיים שנקרא בנק. תדמיתו של הבנק מושתתת רובה ככולה על אינספור אייטמים, פרסומים וחדשות שברובם המכריע אינם נוגעים בשום צורה לאף אחד מלקוחותיו, ודאי לא באופן ישיר, ומידת ההשפעה הכלכלית של אותן ידיעות על צרכני החדשות בכלל ועל לקוחות הבנק בפרט היא שולית לחלוטין. הרי שינוי קל שבקלים בתמחור העמלות או באיכות השירות בסניפים משנים את חיינו ואת מאזננו הכלכלי הרבה יותר ממכירת חבילת מניות של אושייה זו או אחרת, אך היקף הדיווחים להם אנו חשופים הוא ביחס הפוך.

לכן, לו היו דורשים בהמלצתי, הייתי ממליץ למשטרה להמשיך בחקירותיה, לבנק שיעשה את עבודתו נאמנה ושיגדיל את הונו ככל שיוכל, ולעיתונים הייתי ממליץ להגדיל אף יותר את הפונט כאשר הם מבשרים על פרשיות הונאה. ולאזרח הקטן, זה שנחשף לכל אלה ולא מאמין, הייתי ממליץ פשוט להתעלם, להתעלם מהמשטרה, מהטלוויזיה, מהעיתונים ומהיאיר לפידים. הייתי ממליץ לו לקרוא ספר נחמד על חשבון המוסף הכלכלי, להתעצבן על קבוצת הכדורגל שלו ולא על מנהלי בנקים, ולהאמין באלוהים ולא למשטרה. לסיום הייתי ממליץ לו לבחור את הבנק שלו אך ורק על סמך מידת נחמדותם של נותני השירות בסניף, שיהיו כאלה שייתנו לו כסף לאוטובוס כשהוא צריך.