בואו נתעשר על חשבון העובדים הזרים

הבוקר פורסם בגלי צה"ל כי ועדת הרווחה של הכנסת אישרה אתמול בקריאה שנייה ושלישית סעיף בחוק ההסדרים לגבי עלות הגירוש של העובדים הזרים. מעתה, נאמר שם, לא תשלם המדינה את עלות הגרוש, אלא מעסיקו הקבוע של הפועל הוא שיממן את הטיסה חזרה. אם לא ימצא מעביד כזה, יידרש המגורש לשלם עבור הגירוש.

אבל זה לא סוף הסיפור. בירור קצר עם אנשי מוקד הסיוע לעובדים זרים העלה את העובדות הבאות: החוק המחייב עובד זר לשלם עבור כרטיס הגירוש שלו קיים כבר שנים, החידוש - שעבר אתמול בוועדת הרווחה העוסקת, לפחות על פי שמה, ברווחתם של בני האדם – הוא שעובד שייתפס יצטרך לשאת בעלויות מעצרו. מחירו של יום בתא המעצר הישראלי – כולל פול-בורד – הוא 268 ש"ח. במחיר הזה אפשר היה לשלוח אותם לצימר בגליל. הימים אותם עושה העצור מתארכים, משום שהוא ממתין שהמדינה, אותה מדינה שאינה מוכנה לשלם, תוציא לו דרכון, לאחר שדרכונו הוחרם באופן בלתי חוקי על ידי המעסיק.

אם היינו רוצים להיכנס למטאפורות זולות – ואנחנו באמת לא רוצים – היינו אומרים שבאותה מידה גרמניה היתה יכולה לשלוח למשרד הפנים הישראלי את חשבונות הגז שלה, שישראל תחייב את המדינה הפלסטינית בהוצאותיה על כדורי רובים, שאלמנת התלוי תידרש לשאת בהוצאות החבל. אבל אנחנו באמת לא רוצים. העוול כאן הוא כל כך ברור, וזועק לשמים, שבאמת אין צורך.

בחוק החדש נכתב שעלות הגירוש "לא תוטל עוד על כתפי המדינה". המדינה כגוף, מנערת מעליה את המעמסה המוטלת על כתפיה המטאפוריות. אבל למדינה אין כתפיים. לעובדים דווקא יש. כתפיים פיזיות הנושאות את רוב נטל העבודה הפיזית במדינה המתנערת מהם.

אם המדינה רוצה להתנער מההוצאות על העובדים הזרים, מדוע אין היא מתנערת ממלאכתם: אולי אל לנו לגור בבתים שנבנו על ידי עובדים זרים, אולי נימנע מלאכול את הירקות שהם מגדלים? הבה נהרוס את הבתים שהם בנו, ונקיא מתוכנו את החסה, שגודלה באופן לא חוקי בעליל!

כרגיל, מה שמכונה ה"מערב", מתכחש לתלותו הפיזית והכלכלית ב"מזרח". אקטים של גירוש, כפי שכבר למדנו, אינם באמת ניסיון "לשים סוף לתופעת העובדים הזרים", אלא דרך נוספת לגלגל עוד כספים במערכת: העובדים המגורשים היום, מפנים דרך לאלו שיובאו לכאן מחר ויגורשו מחרתיים תוך כדי שהם משלמים על כך, וחוזר חלילה. כל התהליך הזה נעשה תוך התרכזות בחוק, אך לא בחוק האנושי.

צדקו שני מגיבים לידיעה (ראו לינק למטה): אחד מהם שאל, "מה תעשה המדינה אם לא יהיה לעובד כסף לשלם על גירושו (או מעצרו), האם תחליט להימנע מהגירוש אם אין מי שישלם עליו?" אחר אמר, "העובדים הזרים אינם עושים את העבודה שישראלים אינם מוכנים לעשות, הם עושים את העבודה שישראלים אינם מוכנים לעשות בתמורה לשכר זעום". אם אכן יאכף החוק, על מי שמפר אותו – כלומר על המעסיקים – ולא על העובדים, הרי שהמעסיקים יאלצו להעלות את המשכורות ואת תנאי העבודה, ולהתאימם לדרישות המקומיות. זה הכל עניין של כסף, ושל – כמו שאמר איש אחד באמצע המאה ה- 19 – שינוע בני אדם משל היו סחורות.