אז מי מייצג אותנו באירוויזיון?

השבוע הזה עבר לו בסימן אירוויזיון. הוא התחיל בידיעה ששירי מימון זכתה בקדם בישראל (ולחשוב שלפני חצי שנה לא ידעתי מה זה "כוכב נולד"), והסתיים בידיעה המרעישה שגם לספרדים יש קדם, וגם הוא מתקיים ברוממה שלהם, TVE1.

צפייה בסצינת האירוויזיון הספרדי, במקביליהם של המיקי בוגנימים שסוגדים לחוליו איגלסיאס במקום ליזהר כהן, היא חוויה תרבותית ראשונה במעלה, שכן על אף קווי הדמיון, יש הבדלים לא קטנים בין השניים. ובכל מקרה, אם בישראל בקושי ידעתי מי נגד מי, הרי שפה בטח שלא ידעתי, וזאת מהסיבה הפשוטה שהמשתתפים רובם ככולם אנונימים, מה שמקנה לתחרות אווירת ערב כשרונות צעירים קלה.

הנה עולה לנקו, בחור מוכשר ללא ספק - גם כדורגלן וגם זמר. סוג של אייל גולן או צביקה פיק, אם כי נראה יותר כמו ליאם גלאגר. אחריו עולים "א-קרו", שזה איך שנקרא כאן "A Team". דווקא מסקרן איך נשמע מיסטר טי בדיבוב לספרדית. בכל מקרה, הצוות לעניין שלנו מגיע מקטלוניה, והם הראשונים אי פעם שישירו בקדם אירוויזיון היפ הופ, או כמו שאומרים בגרסה המקומית – חיפ חופ. אם אתם רוצים לדעת איך נשמע היפ הופ בקטלאנית, תחשבו על שיר מזרחי מאושכנז. או בקיצור – זה נשמע כמו חיפ חופ.

פיירה נסואה הוא גם דוגמן וגם זמר. על הבמה הוא מדגמן מטרוסקסואליות במיטבה, ומסיים את השיר באייייאייייייאאאייייי סטייל אקסל רוז, רק עם קול של מייקל ג'קסון. קתרינה, לעומת זאת, חוגגת היום יומולדת, מדווחת בהתרגשות המנחה – נקרא לה אחות של סיגל שחמון - ומזייפת בטירוף את "קומפלאניוס פליס", הגרסה המקומית של "היומיומולדת". מסיימת את הקטע האמנותי גו'ליה, פצצה אטומית שנולדה בסיביר, גרה חמש שנים בספרד, ומחזיקה בתואר אלופת העולם בסלסה, שזה כמו עולה חדשה שטובה בריקודי עם.

וכך עוברים להם המועמדים, משאירים עליך רושם פחות משמעותי משלט פרסומת באיילון. בין לבין מתרחשות כל מיני אטרקציות, כמו חידונים למשתתפי התחרות. כשאחד מהם אומר שאמנת קיוטו זו להקה יפנית שהוא מאוד אוהב, אתה באמת לא יודע אם הוא צוחק או לגמרי רציני. עוד מתארחים אמני אתנחתא כמו רוסה, שלובשת – ניחשתם נכון – ורוד, ומריה איזבל, מקסימום בת 12, ממש חוזליטה קטנה, בריקוד מהוקצע כמו טמגוצ'י מאולף.

ואז, בעוד אני מרוח על הספה - ממציא לעצמי דחקות על האירוע כמו אחד הזקנים בהחבובות, מרוצה מההתחכמויות שלי שכל מטרתן היא שעשוע ודגדוג עצמי – פתאום, ראיתי את דגל ישראל מתנופף בקהל. ולא הייתי בטוח אם אני באמת רואה את דגל ישראל, או שזו טעות אופטית, תוצאה של העדשה השבורה.

כי כשאתה מביט בתרבות שאינך חלק ממנה, תמיד אתה מסתכל כאילו דרך עדשה שבורה, והשבר הזה גורם לך לקרוא את ההתרחשויות עם טוויסט קל, עיוות מובנה בתפישת המציאות לעומת איך שהיא נראית לבני המקום. לפעמים דברים נראים לך יותר מגוחכים מכפי שהם. לפעמים אתה לוקח ברצינות מה שאמור להיות קליל. לפעמים אתה לא מבין את הבדיחה. לפעמים אתה לגמרי לא מבין.

קחו לדוגמא את אותו כדורגלן מזמר או זמר מכדרר, לנקו. לספרדים, הוא בטח לא מזכיר את צביקה פיק. מצד שני, גם אין בו את המודעות העצמית לנוכחותה של הטיפשות שבגלאם, שיש בצביקה פיק. בשבילי, בסופו של דבר, הוא לנקו. סתם לנקו.

כי עם כל הכבוד, והזמן, וההתנסויות שלך במקום הזה, אתה עדיין לא שייך. אתה מציצן. מציצן תרבותי. אתה מסתכל עליהם כדי לבדוק את הדימוי העצמי - הישראלי - שלך עצמך, מביט מתרבותך שלך על המקום הזה שבו אתה חי, בוהה ממרומי הספה בחייך שלך כאילו היו "פרויקט Y" או המופע של טרומן, מלא בסקרנות אבל עם מינימום מעורבות.

וכדי להרגיש שייך, תצטרך להפסיק להציץ, תצטרך להיות חלק מהמקום, להיות מעורב, וזה עניין של החלטה, לא של זמן וניסיון. תצטרך להפוך את "שלהם" ל"שלי". וזה דורש באותה מידה להפוך את מה שהיה קודם "שלי" ל"שלהם". תצטרך להפסיק לשים לב באופן מיוחד לאותו דגל שראית או לא ראית, ולהתחיל להיות מציצן לגבי המקום שממנו באת. וכשחושבים על זה קצת, עבר לא מעט זמן, ובלא מעט מקרים אתה כבר מציצן גם לגבי המקום שממנו באת. ראה ערך שירי מימון. אתה מציצן כפול. שייך ולא שייך. נמצא בשני המקומות גם יחד, ובאף לא אחד מהם, כאילו נתקעת במעלית בין שתי קומות, מסתכל על שתיהן דרך החריץ שבדלת. האמת, לא תובנה מפתיעה במיוחד. זה טרייד אוף די הגיוני, לא? אבל יש הבדל בין לדעת את זה, לבין להרגיש את זה קורה לך. וההרגשה הזו מענגת ומכאיבה כאחד.

בסוף דגל ישראל באמת היה שם. אבל היו שם גם דגלים אחרים.