טוב שהגדילו את תקציב הכנסת

אם יש משהו שהח"כ אלי בן מנחם יירשם בזכותו בדברי ימי הכנסת, זה כנראה תפקידו המיתולוגי כיו"ר ועדת החדרים של המשכן. זהו אולי התפקיד הכי תובעני, קשה וכפוי הטובה שקיים במשכן. יותר מיו"ר הכנסת, יותר אפילו מלהיות הדובר של ענבל גבריאלי ("מה? אנחנו לא מדברים עם רכילות. לא. סורי. אין לי מושג איפה לירן שטראובר. ביי. ביייי!").

בתחילת הקדנציה, נדרשת ועדת החדרים לחלק בין הח"כים את המשרדים בהם יעבירו את הקדנציה. "ההילטונים", כפי שמכונים המשרדים באגף החדש של הכנסת, הם המבוקשים ביותר. קירות מצופים עץ מהגוני, שטיח מקיר לקיר, מקלחון ושולחנות משרדיים נאים. אלו בדרך כלל יינתנו לבכירי הסיעה, לח"כים ותיקים ולשועלי קומבינות פרלמנטריים. לפעמים גם תתקלו בפארסות, כמו ח"כ מכובד (מי אמר דוד לוי?) שמסרב לפנות את המשרד המפואר, למרות שההקצאות וההסכמים הסיעתיים אמרו אחרת.

קומת הממשלה שוכנת בקומה השנייה של הכנסת. בצדה השני נמצאים החדרים המדכאים ביותר שח"כים יכולים לקבל. כאלה שנראים רע אפילו לעומת מושב העור המתפורר במונית של גילה גמליאל, אחרי נסיעה ארוכה עם נוסע מעשן. חדרים אלה הם קוביות קטנות, בערך 2X2, קירות גבס מחוררים, הח"כ מצטנף מאחורי שולחן שנראה כשולחן כתה, ו-20 ס"מ ממנו יושבים כתף אל כתף שני עוזרים, שמנסים למצוא את עצמם במרחב דחוס כמטוס אל-על ב'מבצע משה'. הם עושים את זה תמורת כ-4,500 ש"ח לחודש. הח"כים והעוזרים הללו היו תורמים את הטחול גם עבור משרד ב"קרוואנים". כן, יש גם משרדים בקרוואנים חיצוניים, זה לא היה אריק שרון, שהבטיח כבר ב-91' שלא יהיו יותר כאלה?

זוהי אווירת הנכאים והפלורסנט של האגפים הישנים בכנסת. קשה להשוות את התנאים הללו לכל פרלמנט אחר בעולם. אין לי ספק, כי בתוך כמה שנים אפילו הפרלמנט הפלסטיני ייראה טוב יותר. וכן, זהו אולי הפרלמנט העצל בעולם, עם ח"כים שעובדים רשמית שלושה ימים בלבד בשבוע, ובפועל רושמים נוכחות עלובה במשכן בכלל ובמליאה בפרט. אבל קשה להאשים ח"כים שמעדיפים לבלות יותר ימים בשבוע בלשכה המחוזית שלהם, מאשר תחת מערכות האוורור הדחוסות והמחניקות של המשכן הירושלמי.

מהצד השני, קל להבין את הכותרות האדומות בעיתונים הצהובים, שזועקות חמס על הגדלת הכנסת את תקציבה (הכנסת היא הגוף היחיד הקובע ומאשר את תקציבו. חתולים שומרים על שמנת וגו'). מעמדו הציבורי הנוכחי של המוסד רדוד יותר מהמים בבריכה של הילדים, וכולם רוצים להשתתף בחגיגת ההשמצות, המוצדקות ברובן, כנגד הגוף המחוקק שלנו. אך לדידי, בדיוק על כך חשב שבח וייס, ביושבו על כס היו"ר, כשהחל את המהפכה לשיקום ושיפוץ הכנסת. וייס וממשיכיו – דן תיכון, אברום בורג ורובי ריבלין – החליטו להפנות משאבים מכוננים לטובת שינוי פני המשכן, בניית אגפים חדשים, הקמת המרכז למחקר ומידע (מוסד אקוטי לכל פרלמנט שמכבד את עצמו), בניית אתר אינטרנט מושקע, וכן – גם העלאת שכר הח"כים ועוזריהם והגדלת תקציב "הקשר לבוחר". אותו תקציב שנוהגים לפרסם כרשימת מכולת קוריוזית בסיכום כל שנה (חיים רמון קנה וילון, רוחמה אברהם רכשה פאלם), הוא הקצאה גמישה לח"כים, שרובה הולכת על הוצאות טלפוניה, ריהוט וציוד תקשורת ומחשוב, שיאפשר להם לעבוד בתנאים נוחים יותר, הגונים יותר, רציניים יותר.

אז אנו יכולים להמשיך ולצקצק בלשוננו - ובצדק - על זילות הזרוע המחוקקת, על ח"כים שנבחרים בסיוע אירוחים במלונות או במסעדות של אבא, על כתבי אישום נגד ח"כים מושחתים, שמצדם נאחזים בציפורניהם המטונפות בחבלי החסינות, ועל רמת השיח הפרלמנטרית, שלשמעה אורי צבי גרינברג מתהפך בקברו וס. יזהר (יבדל"א) מייחל לאחד. אך מהצד השני, האינטרס לכנסת משוכללת, רצינית, מכובדת וכן – גם מפוארת יותר, הוא קודם כל שלנו. כל נדבך בדרך להפיכת הפרלמנט שלנו למקום שיכבד את העובדים בו, מראשון הנבחרים עד אחרון המנקים, הוא ניצחון שלנו, ציבור הבוחרים, בדרך לכנסת טובה יותר.