ילדים לא צריכים להיות בכל מקום

עם הילדים או בלעדיהם? זה מה שאני שואלת את עצמי בכל פעם שאני יוצאת לפעילות במסגרת המאבק בתוכנית ההתנתקות. ברור לי שהמאבק הוא לא אישי אלא כללי, ולכן הילדים הם חלק ממנו - אבל היכן הגבול? להפגנות אני תמיד נוסעת עם הילדים כדי שילמדו להיות אנשים אכפתיים ושיידעו שמותר וצריך למחות מול מעשה שאתה יודע שהוא מוטעה. הילדים חיים את האווירה בבית והם מעצבים את דמותם על פי מודל של ההורים: הורה שנותן דוגמה אישית ועקבי בהתנהגותו, יהיה דוגמה לחיקוי עבור ילדיו. כך שאין לי בעיה עם השתתפות של ילדים בהפגנות, פעילות מחאה ופעילויות הסברה.

סימן השאלה עולה במקרים בהם השתתפות הילד תגרום להתעסקות בו במקום בפעילות ההסברה - הילדים שלנו הם ילדי כפר שאינם רגילים לעיר ותמיד צריך להשגיח עליהם - ואז אין שום משמעות לפעילות ועדיף להישאר בבית, או במקרים שבהם יש חשש לפעילות אלימה, לאו דווקא מצד המפגינים. התמונה שעולה לראש בהקשר זה היא כמובן תמונת האם הנושאת את תינוקה על חזה ונגררת בידי שוטרים בשא- נור. אני בטוחה שהאם שנראתה בתמונה היא אמא טובה, שרוצה רק טוב לילדיה ושהאחריות למה שהתרחש שם אינה מוטלת עליה, או לא רק עליה. אולם מה שניתן ללמוד מהאירוע הקשה ההוא הוא שלא תמיד הדברים קורים לפי איך שאנחנו מתכננים. אני לא מוכנה בשום פנים שילדי יהיו נוכחים באירוע מסוג זה שקרה בשא-נור, ולכן אני שוקלת פעם ופעמיים האם לשתף אותם באירועים שאינני יודעת כיצד יתגלגלו.

וכאן אני מגיעה לנושא הפינוי שמעסיק רבים. ברור לי מעל לכל ספק, שאם חס וחלילה תתממש הגזירה של עקירת תושבי גוש קטיף מביתם, אשאר עד הרגע האחרון בביתי. ברור לי עוד יותר שאמשיך לקיים חיי שגרה בביתי, עם ילדי, עד לרגע האחרון. ואם יגיע רגע שכזה, או אז הילדים ילכו עם סבא וסבתא שלהם, או כל דמות קרובה אחרת. אני אשאר ואמשיך במאבקי הנחוש, אבל זה כבר יהיה ללא עיני הילדים שצופות בי. ילדים לא צריכים לראות את אמא או אבא שלהם נסחבים על ידי שוטרים או נמצאים בכאב עמוק או בכי. זהו מראה קשה, שיכול לגרום אצלם לחרדות ופחדים. הם לא צריכים לשאת צלקת זו בליבם. יהיו להם - ושוב, חס וחלילה - בעיות רבות שהם יצטרכו עוד להתמודד אתם גם בלי המראות הקשים. אף אחד אינו יכול לדעת כיצד יפרשו הילדים –במיוחד הקטנים שבהם - את התנהגות ההורה בשעת הפינוי, וכאמור, על סמך מה שראינו בשא-נור, אף אחד גם לא יכול לדעת לאן הדברים יגיעו, ולכן ילדים לא צריכים להיות שם. אל דאגה, הם יחושו כאבם של ההורים גם בלי לראות המראות הקשים, ואם החינוך לערכים הוא אמיתי וקיים אצל ההורה, הם יספגו אותו ממנו גם בעתיד.

שלומית ברגר כותבת את "בלוג גוש קטיף" המתפרסם בוואלה! חדשות בכל יום שלישי.